בורסת היהלומים

"לגעת ביהלום" עם ליאונרדו דיקפריו הוא סרט מלחמה עם מסר: יהלומים לנצח, שני כדורים במצח

יאיר רוהפורסם: 24.01.07 , 08:59

אני אוהב את אד זוויק. למרות שסרטיו תמיד גרנדיוזיים מדי, מעט מיושנים, לא חפים מצדקנות ויש להם ממדים אפיים שנראים לא רלבנטיים לתקופתנו, אני לגמרי מבין מאין הוא בא ולאן הוא הולך. אני אוהב את זוויק היוצר הרבה יותר משאני אוהב את סרטיו. הוא חולם בגדול, בקאנוואסים עצומים. הוא מדמיין שאנחנו עדיין בשנות ה־50 או ה־60 והוא וויליאם וויילר או דיוויד לין. לסרטו הקודם, "הסמוראי האחרון", היו את הממדים של קורוסאווה בשיאו. אבל זוויק, כמו הבמאים שהזכרתי, הוא יוצר עם שליחות. הוא עושה סרטים עם מסר. סרטיו כמעט תמיד מתרחשים בימי מלחמה והם תמיד מנסים להציג את הצד הפחות הרואי של המלחמות. ואני מעריך את זה מאוד. זוויק, באמצעות סרטיו הבומבסטיים, מנסה להציג עולם במהפכה מתמדת, והוא מקפיד להיצמד לנקודת התצפית הלא מקובלת. לא של המנצחים, אלא של המפסידים, של אלה שעדויותיהם נשכחו: הגדוד השחור

ב"גלורי". טייסת המסוק שגבורתה מוטלת בספק ב"אומץ תחת אש". ובעיקר: הוא ניבא את אירועי 9/11, ואת התגובה האמריקאית ההיסטרית, בסרטו מ־1999 "מצור". וחוץ מזה הוא מפיק עם הישגים מדהימים, מ"שלושים ומשהו" "אלה החיים שלי" ו"להתחיל מחדש" בטלוויזיה, ועד "שקספיר מאוהב".

ב"לגעת ביהלום" הוא שוב מערבב בין ראוותנות מלחמתית וניסיון לרתום אותה למסר גלובלי. המסר: אל תקנו יהלומים אם אתם לא בטוחים שהם לא מגואלים בדם, יהלומי קונפליקט, קרי - יהלומים שכרייתם והברחתם מממנת את פעילויות ארגוני טרור אפריקאיים. הסרט אף רומז מה שתחקירי עיתונות חשפו כבר בשנות ה־90, שיש תאגידי יהלומים שהאינטרס שלהם הוא להזרים כסף לשני הצדדים במחלוקת, לשמור את אפריקה במצב של מלחמת אזרחים מתמדת, כדי לשלוט כך על תחרות מתמדת ועל מחירים נמוכים.

ליאונרדו דיקפריו מגלם בסרט מבריח יהלומי קונפליקט דרום אפריקאי שמסרב להצמיד מצפון למעשיו. עד שהוא פוגש את אחד הקורבנות של מלחמת האזרחים הזאת, אחד האנשים שמשלמים בחייהם ובחיי משפחתם על ההון שהבנים עושים על גבם.

הסרט נואש להציג את המציאות בשיא חספוסה, ובעיקר את ייסורי הילדים האפריקאיים. אבל כתב ההאשמה נגד יצרני וצרכני היהלומים בעולם הולך לאיבוד. למעשה הטלת האשמה למלחמת האזרחים בסיירה ליאון אך ורק על כתפי הסחר הלא חוקי ביהלומים הוא מעשה קצת מגושם. מה שכן, זוויק מצליח לתאר היטב את התחושה שיש באפריקה תולעת עסיסית אחת, ואיך כל ציפורי הטרף - התאגידים, הצבא, המדינה, האו"ם, התקשורת, שכירי חרב, ארגוני טרור ולוחמי חופש - מזנקים עליה בטפרים שלופים ומנסים לקרוע אותה מהאדמה, תוך שהם מבתרים איש את בשר רעהו.