לא כל להקה מסוגלת לקיים מרתון של שלושה ערבי הופעות רצופים, שכל אחד מהם בסגנון אחר ועם שירים אחרים. "פונץ'" יכולים. הם מספיק מגוונים כדי להגשים בהצלחה רעיון כה יצירתי, ויש להם רפרטואר עשיר לצורך המשימה. הזמן שעבר מאז שנוסדו בסוף שנות השמונים, כולל ההפסקה שלקחו עד שקמו שוב לפני כחמש שנים, העמיק את השירים הישנים ועיצב את החדשים.
תיאטרון "תמונע" אמש. יוסי בבליקי, הסולן, מתרגש נורא. "הלב שלי דופק חזק", הוא מספר לעיניים המביטות בו בחושך, "ואני שואל אותו: 'למה אתה כל כך רוצה להיכנס כשאתה כבר בפנים?'". אווירה של מיסתורין דרוך. צריך להקשיב למילים. חלקן חדשות לקהל, ממוקמות באלבום החדש, "פינוקיו", שיצא ממש השבוע. ואם לא מקשיבים למילים? גם אז זה בסדר. סופגים את הקיום המתערער שמבטאות המנגינות, ואז פורקים בתנועות גוף ובצעקות את ההתפרצות שנבנתה היטב בתוך השירים.
בבליקי ודנה בקר. המולה אפוקליפטית (צילום: אור ברנע)
הערב הראשון של הפסטיבל, "אלכוהול", היה חשמלי, רוקיסטי. הלילה (ד') יתרחש "הנג אובר" - כלומר ערב אקוסטי, שיתן מקום לשיריהם השקטים, וגם יהפוך את הרועשים למהורהרים יותר. הם יארחו בו את מיכה שטרית, שותף הולם למשימה. ומחר (ה') יתקיים "עד הלקוח האחרון" – שירים שנקבעו לפי בקשת רוכשי הכרטיסים, ויתארחו בו חברי הלהקה בעבר שלום גד ושלומי רוזנבלום, גיל פדידה מלהקת "אלג'יר", וגם המוזיקאים הבאר-שבעים דויד פרץ ונדב אזולאי, שבאולפנם הוקלט "פינוקיו".
בחזרה לאתמול. באמצע ההמולה האפוקליפטית של ההופעה, הזמין בבליקי את "מורנו ורבנו". ואז רמי פורטיס עלה על הבמה, מבטו ממשש בפליאה את האנרגיות שסביבו, שעד לאותו רגע איש לא מצא דופי בחוזקן האפקטיבי. פורטיס קלט אותן, ומיהר לשלוף את אלו שלו, והבמה נחרכה. האש שהבעירה אותה היתה מחויכת, כי חברי הלהקה הביטו בו, תוך כדי נגינה ושירה, בחיבה מהולה בהערצה, אבל כזו שתובעת וגם מקבלת עוצמות מוגברות. פורטיס השתתף בהתלהבות בלהיט הפונצ'אי "עדינה" ("חייל אמריקאי במיטה"). אחר כך פונץ' ביצעו איתו את "רד מעל מסך הטלוויזיה" ואת "המוות אינו מחוסר עבודה" (שניהם מתוך "פלונטר", אלבום הבכורה שלו). ופתאום הביצוע המשותף גילה קשר בין השירים שנכתבו בזמנים שונים ועל ידי אנשים שונים, אבל חושפים זעם כואב מהמציאות המתנוונת. אמש נתווספה להם מתיקות שמקורה בעונג הגלוי של הנוכחים על הבמה לשיר ביחד את השירים האלה.
פורטיס, "מורנו ורבנו" (צילום: אור ברנע)
בכלל, הערב יצר תערובת נעימה לנפש ולגוף בין יוצרים לקהל, שחלקוּ אהבה הדדית; בין שמחת המפגש החגיגי למטען של הטקסטים הלא קלים, אם כי קומוניקטיביים בכל זאת; ובין דקירות החשמל העזות לריכוך החודרני של השירים הרכים יותר, שהצליחו איכשהו להסתנן בכל זאת לערב הרוקנרולי, ובראשם השיר המכווץ "יש לך מקום" שבבליקי שר בסוף כל ההדרנים.
והיו השירים החדשים מ"פינוקיו", וגם חלק מהשירים הישנים, שאצל פונץ' תמיד נשמעים טריים, כי הם נחווים על הבמה במלוא אמיתותם, מזכירים שאלכוהול משכר, אבל לא משקר. "שיטוט ברחובות", "הקומוניסט", "הוא מסתכל בה כל הזמן", "מה אתה עושה עם לב שבור ילד" ושיר הצופן הגנטי שלהם "ונדמה שישוב". אין ספק שפונץ' שבו אמש, והם כאן, מתמזגים עם השירים בביצועים מלאי כוונות שמתקשרות: יוסי בבליקי הסולן ואיתו דנה בקר, שמשדרגת את הלהקה בקולה הנהדר, אלי שאולי בגיטרה, שימי בן לולו בתופים, בועז כהן בקלידים ואיתי מאור בבס. האם יצליחו לשמר את נוכחותם במציאות מורכבת שמורגלת להיחוות בשטחיות, ויתמידו בכך? יותר משהדבר תלוי בהם, הוא יוכרע ביכולת של פונץ' להתגלות כמשקה שמרווה אנשים שלא יודעים שהם צמאים.
ערב ראשון של "פסטיבל פונץ'", 23.1.07, תיאטרון "תמונע", תל אביב
