פנטזיה בחדר ניתוח
איך אפשר להתעלם מסיפורה של אחות חדר ניתוח שהתחילה לכתוב יום אחד לפני שנה וחצי ועכשיו רואה אור ספר הביכורים שלה? עובדה. למרות שאף אחד לא כתב עליה, אלה יבלונסקי היא בונבוניירה. ראיון
היא מעשנת קפטן בלק, סיגריות עם טבק כבד וניחוח משכר של סיגרים, והיא מבטיחה לי שאין בתוכן חומרים משנֵי תודעה. היא לא צריכה חומרים כאלה כדי להמציא עולם שבו יש לאנשים זנב וכנפיים, לבבות שבורים ועצמות חזקות, פיות מודאגות שמא ייראו את הקמטים שלהן באור וחוקי הפיזיקה הם בגדר המלצה בלבד. אלה יבלונסקי מצליחה בקובץ הסיפורים הקצרים שלה "אפס טעויות" ליצור עולם מפתיע, מבלבל ומרגש, בונבוניירה של דמויות ומצבים שלכל אחד מהם קול וטעם משלו.
יבלונסקי, 33, היא אחות אחראית בחדר ניתוח לניתוחי לב ילדים במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. הפירוש המעשי של התואר הארוך הוא שב-15 השנה האחרונות רוב עולמה נמצא בחדרים סטריליים, מוארים באור מלאכותי שבתוכם מתרחשות דרמות גדולות. היא עצמה לא רוצה להרחיב את הדיבור על זה, משום שהיא לא רוצה "למסחר את זה ולהיות הסופרת הזאת שמחזיקה בידיים לבבות של ילדים". והיא צודקת, הסיפורים שלה מעוררים התפעלות עוד לפני הפגישה האישית והפרטים הביוגרפיים. יש לה קול יוצא דופן ודמיון סמיך כמו רוטב בֶּשָמל, ולמרות שהיא בוחרת להתבטא בקיצור, הכתיבה שלה משאירה הדהודים שטורדים את הראש הרבה אחרי סיומו של כל סיפור.
יבלונסקי. "אני טיפוס מאוד שחור וציני" (צילום: הילה פלר)
"נשכבתי במיטה והתחלתי לכתוב"
היא עלתה מאוקראינה, לבדה, לפני 17 שנה, ויש לה עדיין מבטא רוסי כבד ומפתיע, בהתחשב בקלילות שבה היא כותבת עברית, ממציאה ביטויים ושוזרת תיאורים. "לפעמים חסרה לי מלה בעברית אז אני ממציאה לי תיאור", היא מודה. הסיפורים שלה מתחילים במשפטים נהדרים כמו "האישה היפה ביותר שראיתי בחיי הייתה ברוקולי", או "החורף התחיל אחרי ארוחת הבוקר", או "היו שנים שהמדרגות הקרות הובילו אל השמיים והדלת הייתה פתוחה תמיד". ההמשכים בדרך כל מפתיעים לא פחות. התיאורים הגרנדיוזיים מבוטאים בשפה מאופקת, ואפילו הרגשות – לפעמים נדמה שבכל פיסקה יבלונסקי טומנת פצצת מצרר קטנה של רגשות סוערים – מבוטאים בשפה תכליתית, פשוטה, לא סנטימנטלית."אני טיפוס מאוד שחור וציני", אומרת יבלונסקי. "אנשים טועים ורואים בזה לפעמים התנשאות, אבל זה פשוט סוג של התגוננות שלקח לי המון זמן לפתח. התגוננות מפני הדברים הנוראיים, כדי שהלב לא ייקרע. אני כותבת כאילו הראש שלי למעלה באטמוספירה, אבל הרגליים שלי מתחת, עומדות יציב על האדמה. אני מעדיפה לרמוז, לתת לקוראים שלי קופסאות של מזון, מין הזמנה לצלול אתי ולפנטז אתי, אבל מתוך כבוד אליהם אני לעולם לא אלעס את הדברים בשבילם".
מתי התחלת לכתוב?
"לפני שנה וחצי בערך, בעלי ואני נסענו לקחת את עדי הבת שלנו, שהייתה בת שלוש, ממסיבת פורים. עדי הייתה נמר, כמו בסיפור הראשון בספר. אלא שבדרך לשם, ברמלה, סוחר סמים אחד ריסק לנו את הצורה בתאונה חזיתית. היו לי חבלות יבשות שאת לא מאמינה. חזרתי הביתה, נשכבתי במיטה והתחלתי לכתוב ולכתוב ולכתוב ולכתוב".
למה דווקא סיפורים קצרים?
"לא תכננתי את זה, אבל יש משהו במרקם של סיפור קצר שמרתק אותי ומגרה אותי מאוד. משהו נורא תמציתי וחזק, כמו שוקולד חם עם 98% אחוזי חמאת קקאו. קשה לכתוב ככה, כי אני צריכה להיות מדודה ומדויקת ואין לי מקום לקישוטים ומצד שני אסור שזה יראה כאילו לקחתי משהו ארוך ופשוט קיצרתי אותו".
בחלק מהסיפורים את מדלגת בשלושה עמודים על פני יבשות ותקופות חיים.
"ככה אני כותבת. זה חזק ממני. אני רואה את המציאות בפלאשים. אחרי 15 שנות עבודה במשמרות ובלילות, השעון הביולוגי שלי מרוסק, הכול השתבש אצלי במוח. אני גולשת וכותבת כמו שאני רואה ומרגישה את הדברים. לך הסיפור יכול להיראות הזוי לגמרי, אבל בעיני הוא יהיה לינארי, אני אראה את ההתחלה, האמצע והסוף שלו".
כותבת בלי סוף
יבלונסקי עלתה ארצה לבדה מאוקראינה לקיבוץ גן שמואל. "היה שם אולפן משובח של ילדים מכל העולם שברחו מהבית כדי ללמוד כאן באוניברסיטה, ילדים ממשפחות אמידות, כך שיכולת לקנות איזה סם שרצית. היה נחמד", היא נזכרת. אחר כך למדה סיעוד בבית הספר לאחיות באברבנל, התחתנה, ילדה ועשתה קריירה (אם כי היא מצטערת, קצת, שלא למדה רפואה). בסיפורים שלה יש מעט מאוד איזכורים לעולם בית החולים (באחד מהם, היא מתארת אחיות ותיקות שקוצרות איברים מתוך גופה אגב החלפת מתכונים לעוגת גבינה) ועוד פחות מזה עיסוק בהגירה, בעלייה ארצה.הקדשת רק סיפור קצרצר אחד לפרידה מאבא על רציף הרכבת.
"יש דברים שאת נועלת נורא עמוק בפנים. כל הקטע של מעבר והגירה, ההלם והבדידות הזאת. את מנסה להדחיק את זה רחוק אל התת מודע. אני מתחילה להתקלף לאט, אבל זה גורם לי סבל. העלייה שלי ארצה הייתה אמנם חלקה לגמרי, התאקלמתי והכול פורח וזורח, אבל אני עדיין לא בשלה לכתוב על זה. אולי זה בגלל ההורים שלי, שבסופו של דבר הגיעו אחרי, אבל אני כבר לא אראה את הזריחה שלהם פה, אלא רק את הזיקנה שלהם וזה קשה לי".
יום אחד תכתבי גם על זה?
"אולי אגיע לזה, אם כי אני חושבת שהדברים הכי חזקים שקורים לך הם כנראה הדברים שעליהם את לא כותבת לעולם".
את ממשיכה לכתוב?
"אני כותבת בלי סוף. במהלך העבודה על הספר כתבתי כל הזמן תוך כדי עריכה. תלמה אדמון, העורכת שלי, השתגעה ממני ויום אחד אמרה לי 'די, אני לא פותחת יותר מיילים שלך, יש לנו ספר'. אבל לא עצרתי ופתאום הסיפורים שלי נהיו יותר ארוכים. אלו עדיין לא נובלות ממש, כי אני לא מסוגלת לכתוב ככה. אין לי אף פעם אפשרות להקדיש שעות ארוכות לכתיבה, ואם אני כותבת סיפור ארוך מדי אני שוכחת באמצע את שמו של הגיבור".
אין עולמות או דמויות שהיית רוצה לפתח יותר ממה שסיפור קצרצר מאפשר?
"אם יש כאלה, אני כותבת עליהם עוד סיפור. אני חושבת שכדי לקצר צריך מיומנות גדולה. אני לא מאמינה שספר גדול עושה סופר גדול וספר קטן מעיד על סופר קטן".
יש סיפורים שנולדו בראשך תוך כדי עבודה בבית החולים?
"אני לא ממציאה סיפורים בזמן שאני עובדת, וכשאני חוזרת הביתה, לראשון לציון, אז במעלית אני עושה סוויץ' רציני כדי לשנות מצב. לפעמים אני יושבת ומנסה להריץ את הסרט בראש לאחור ולהיזכר מה היה היום. אין לי שיטות עבודה מסודרות, אין לי תבנית, אין לי הרגלי כתיבה".
את ובעלך, שגם הוא מאוקראינה, מדברים ביניכם רוסית. את כותבת גם ברוסית?
"לא. האפשרות מצחיקה אותי. זה נראה לי פלצני. אני יושבת באמצע תל אביב, קוראים לבעלי למילואים בצו שמונה, הבת שלי נולדה פה, אז מה פתאום שאני אכתוב ברוסית? נכון, אנחנו מדברים בבית רוסית, ואני לא חולמת בעברית, אבל אני הוזה בעברית".
