שתף קטע נבחר

  • מרושתים
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למה תמיד מאשימים את האינטרנט?
    בכל חולי חברתי בחיים המודרניים החל מהתנוונות הנוער, דרך דעיכה תרבותית וכלה בפשיעה - האינטרנט אשמה. פרופ' עזי ברק בונה כתב הגנה לרשת שלא חטאה
    הסיכונים, הבעיות, ההסתבכויות והנזקים שנגרמים בסביבה החברתית החדשה שנוצרה בשל מאפייניה וסגולותיה של רשת האינטרנט מהווים נושא יומיומי לדיווח ודיון. כותרת רודפת כותרת, ידיעה רודפת ידיעה. אמצעי התקשורת מתחרים ביניהם בהבלטת כותרות אלו, כשהסנסציה והפרובוקציה מהוות את המוטיבים העיקריים להבלטה זו. לא פחות לוקח חלק "בחגיגה" זו – שכביכול באה להזהיר, להתריע, למנוע ולחנך – משרד החינוך, כשלפעמים עוזרים לידו מוסדות ממשלה אחרים וגופים הנתמכים על ידם.

      

    אם היה מגיע אלינו איזה אורח מכוכב אחר, שלא מכיר עובדות ולא נתון למקורות מידע וכל מיני השפעות – אני מאמין שהוא היה בטוח שהאינטרנט אחראית לכל הרע בעולמנו. הוא היה מציע, מן הסתם, ובצדק רב, לחסל את הגולם המרושע הזה שמחבל באנושות. אולי בכלל הוא היה מציע לחזור כמה מאות שנים אחורנית, שכן לפי מגמות הרטרו וההתרפקות ההיסטורית על מיתרי ה"פעם היה טוב" נראה שהאינטרנט מובילה ומחזקת את כל הדברים הרעים המתרחשים בעולמנו.

     

    אפקט הבומרנג 

    לא שאני תמים, מתעלם, מדחיק, מכחיש, או סתם לא יודע. אני דווקא מתמצא לגמרי לא רע בנבכי הרשת על נדבכיה

    השונים והמשונים ביותר. אבל לשים את האינטרנט כמי שאשמה כמעט בכל דבר רע שקורה בארצנו, כולל השחתת הנוער, גסיסת החינוך, התעצמות הפשע, דעיכת התרבות, התפתחות העבריינות המינית, התקלקלות השפה, התדרדרות הבריאות, התחזקות האלימות, ירידת ערך הערכים, היחלשות המנהיגות, החמרת העוני, התנוונות הצבא –

     

    זה לא רק אוסף האשמות המשקף טעות תפיסתית מטופשת אלא תהליך של אפקט בומרנג יעיל למדי. כלומר, תהליך של תקיפה והאשמה, שבסופו של דבר יפגע בתוקפים ובמאשימים, ויותירו את הבעיות (האמיתיות) על מקומן.

     

    אנחנו יודעים שתאונות דרכים נגרמות, לפעמים, בגלל בורות בכביש, סימון מוטעה, רמזור מקלקל, או תמרור שנפל. אבל לומר שבגלל שיש מערכת כבישים ואנשים שרוצים להגיע ממקום למקום בעזרת מכונית (ולא ברגל או ברכיבה על סוס) קורות תאונות דרכים, נהרגים אנשים, משפחות נהרסות, תעריפי הביטוח עולים והכלכלה הלאומית ניזוקה בשיעורים עצומים – זו לא רק טעות אלא ממש הטעיה מגוחכת. גם כאן, כמו במקרים רבים הרווחים מסביבנו, המשמעות של גישה זו היא חיפוש המטבע מתחת לפנס ולא היכן שאבדה.

     

    מה בעצם רע בזה?

    אנשים שואלים: מה איכפת לך אם משליכים את הכל על האינטרנט? מה פתאום אתה לוקח עליך תפקיד של סנגור ללא תמורה, לטכנולוגיה ערטילאית? מה רע בזה שאנשים מוצאים שעיר לעזאזל שנוח להם להאשים אותו בכל מרעין בישין אנושיים, חברתיים, לאומיים ועולמיים?

     

    ובכן, זה רע מאד.

     

    • זה רע כי זה מסיר ומסיח את תשומת-הלב מגורמים שבאמת אחראים לכישלונות.

     

    • זה רע כי זה מסיט את מוקד האשמה והאחריות ממחדלים אנושיים ומערכתיים לגולם שהינו כלי (משוכלל ומדהים ככל שיהא) בלבד.

     

    • זה רע כי המאמצים והתקציבים המיועדים להתמודדות עם בעיות אנושיות וחברתיות הקשורות לאינטרנט מופנים למקומות לא-נכונים.

     

    • זה רע כי במקום לעסוק במניעה באמצעות חינוך וטיפוח התנהגות נכונה ונבונה העיסוק הוא בזריית האשמות, במרכיבים טכניים (שמלבד העשרת כיסם של היצרנים והסוחרים תרומתם אפסית), ובניסוח חוקים ותקנות שיעילותם כאמצעי הרתעה ומניעה - זעירה.

     

    • זה רע כי במקום שמערכת הפיקוח והאכיפה תסייע בשמירת החוק והסדר היא מצטרפת לצרחני ההאשמות השגויות.

     

    • זה רע, במיוחד, כי המשתמש – במיוחד הצעיר והתמים – לומד להאשים אחרים במקום לקחת אחריות אישית.

     

     

    התקשורת כמנצחת על המקהלה

    אמצעי התקשורת ההמוניים מן הסתם ממניעים היסטוריים של תחרות וחששות מסחריים (שבינתיים התבדו ברובם) – משמשים כמובילים, מנהיגים ומנצחים על מקהלת המייבבים והמקטרים. כותרות שכיחות בעיתונות מאשימות (ישירות, בעקיפין, או במשתמע) את האינטרנט כמעט בכל פגע. כתבות יומיומיות בערוצי טלוויזיה – הנעזרות במומחים לכאורה – זורעות האשמות, פחדים, השמצות ומסרים חסרי בסיס, כשהן מלוות בנימה צדקנית-לגלגנית-ידענית של כתבים או שדרנים דרמטיים.

     

    כמי שמתראיין לעיתים תכופות באמצעי תקשורת שונים, אני נבוך (פעם הזדעזעתי, אבל כבר לא יותר) לעריכה הזדונית, לחיתוך, למניפולציה של דבריי, עד כדי כך שאני מסרב יותר ויותר לשתף-פעולה עם ביצועים בלתי-מקצועיים שכאלה. יכול להיות שאין כאן קונספירציה מסודרת ומתואמת, אבל יש כאן בהחלט מגמה אינטרסנטית ברורה.

     

    "התמכרות לאינטרנט" כדוגמה

    לפני כחודשיים רואיינתי במשך זמן ממושך למדי על-ידי עיתונאית שעסקה בהכנת כתבה (מתורגמת, מהעיתון "וושינגטון פוסט") על "התמכרות לאינטרנט", שנשאה את כותרת הענק המפחידה "מזריקים ADSL". טרחתי מאד וניסיתי כמיטב יכולתי להרצות מידיעותיי בתחום באוזניי העיתונאית, שמא הכתבה תפרסם, כרגיל, שפע של בדותות, פירושים שגויים, מידע חלקי ומשובש ותעביר מסרים מטופשים לקוראים.

     

    כצפוי (?), דבריי, כפי שהתפרסמו בעיתון, הסתכמו בשני משפטים, שלא היוו אפילו משהו קרוב למדגם של מה שאמרתי, שימשו לחזק מסרים שלחלוטין אינני מסכים איתם ושכוללים טעויות והטעיות בולטות של הקוראים.

     

    כמובן שאחד המסרים העיקריים של כתבת-הענק היה שהאינטרנט הינה מפלצת נוראית שאחראית לנגעים וחולאים אין-ספור (כשהכתבה מעוטרת בציור מרהיב של מפלצת אימתנית), מספר ה"מכורים לאינטרנט" עצום והולך ועולה. המפלצת בולעת ומחסלת אותנו, פחות-או-יותר.

     

    אני מביא דוגמה זו בכוונה, כי המקור הוא דווקא עיתון אמריקאי מכובד, מה שמלמד על המגמה הכללית, שלה שותפה (ועוד איך!) התקשורת הישראלית. דוגמה זו משקפת בצורה ברורה תופעה נפוצה של "מדיקאליזציה" של התנהגות מקוונת: הפיכת התנהגויות שכיחות, ראויות, מקובלות ועכשוויות למשהו חולני, שעל האדם השכיח והטיפוסי של היום להתרפא ממנו, או לפחות להתבייש בו.

     

    ההסתכלות המקצועית-מדעית הנכונה להיום לגבי התמכרויות באינטרנט (שלא לדבר על הסבריי המושקעים) לא רק שלא נכללה בכתבה זו (או בכתבות רבות אחרות שנכתבו ברוח דומה), אלא שכמעט כל מה שנאמר בה היה ההפך הגמור מנקודת-מבט מדעית מתקדמת ועכשווית.

     

    שעיר לעזאזל זה פשוט וקל

    כאמור, זוהי רק דוגמה. הזיווג הזדוני והמטופש של האינטרנט עם כל רעה חולה – מפדופיליה ועד להתאבדות, מגניבות ועד לריגול, מאלימות ועד לשפה קלוקלת – מהווה טעות מושגית, הכשלה לוגית, שגיאה מערכתית, ובריחה מאחריות חברתית וחינוכית.

     

    העובדה שפדופילים פעילים מאד באינטרנט, בארץ ובעולם כולו, אינה חדשה. זה שפדופיליה היא עבירה חמורה, עם פוטנציאל נזק אדיר לילדים, מוסכם כמעט על כל אחד. אנחנו רואים שמפוצצים את התקשורת בכותרות ענק מפחידות – תוך דגש בולט על האינטרנט כגורם לרעה החולה הזאת – במקום להשקיע את המשאבים והמאמצים באמצעי הגנה ומניעה. יתר-על-כן, האשליה שחקיקה, לצד האשמת האינטרנט, עשויה להביא מזור לפגע הזה מסיטה גם היא את ההשקעה במקום הנכון – היכן שהפרוטה באמת אבדה.

     

    כמה קל להורים לומר: זה לא העדר החינוך שלנו אלא האינטרנט; זה לא חוסר המעורבות שלנו אלא המחשב. כמה קל למורים, מחנכים ויועצים לומר: זה לא חוסר ההשקעה שלנו אלא מה שהילדים לומדים ברשת; זה לא חוסר ההבנה והמעורבות שלנו אלא ההשפעות הנלוזות של "הזבל המקוון".

     

    כמה קל למנהלים ומנהיגים לומר: נחסום להם, נסגור להם, נסנן להם, שלא יעיזו להיחשף ולקחת חלק באינטרנט המשחיתה – מבלי לקחת אחריות חברתית וחינוכית ולהוביל למהלך שיקטין בהרבה את הנזקים שעלולים להיגרם לאדם ברשת.

     

    האינטרנט כשעיר לעזאזל זה דבר מאד נוח. כמה קל להאשים אותה. כמה פשוט שלא לקחת אחריות אישית ומוסדית. כמה זה קל לחוקק חוקים ולומר "הנה, עשינו". כמה שזה מקל שלא צריך להזיע על-מנת למנוע, לשנות, לשפר. נפרסם עוד כתבת ענק מפחידה, נחוקק עוד חוק מאיים, נוציא לפועל עוד "יום בטוח" מעורר חרדה, נראיין עוד מישהו שמהלך אימים – אלו כבר יעשו את שלהם...

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "למה תמיד מאשימים את האינטרנט?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים