שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למה הן שתקו ולא התלוננו על התקיפה?
    ההערכה היא שרוב הנפגעות אינן פונות כלל לעזרה. רק אחוז קטן מעזות להתלונן במשטרה. רובן חורקות שיניים בשקט בחדר הטיפולים ומנסות להתמודד עם דיכאון, בושה, דימוי עצמי פגוע ומגוון של בעיות ביצירת קשרים עם גברים שהתפתחו בעקבות הפגיעה. יש לכך סיבות כבדות משקל
    בשנים האחרונות נראה כי גובר זרם תלונות של נשים כנגד גברים בעלי שררה על שניצלו את מרותם ופגעו בהן מינית. קצינים בכירים, מנהלים בתעשייה ובממשל, רועים רוחניים, אנשי דת ומנהיגים פוליטיים היו חלק משורת הדמויות שהואשמו. קו ההגנה הוא רבגוני ונע בין טענות לאי-הבנה של התנהגויות חיבה, דרך טענות שדעתן של המלינות השתבשה עליהן, עד להכחשה גורפת או טענות שמניע התלונה הוא נקמני ולכן - חסר תוקף. חלק מהטענות המושמעות כנגד המלינות קשורות בהתנהגותן שלכאורה אינה מתיישבת עם מושא התלונה, ולכן מערערת את תוקף גרסתן. ברצוני לתאר שתי טענות שכיחות המוטחות כנגד נפגעות שנוצלו בתוך מערכת קשרים עם בעל סמכות.

     

    נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מלמדים, כי גם הפניה לסיוע נפשי אנונימי, המוגש בידי מתנדבות אוהדות, היא לעיתים תכופות פעולה מושהית. כלומר, הרבה פעמים לא רק התלונה במשטרה על פגיעה מינית מושהית, אלא גם עצם הפניה לעזרה נדחית זמן רב. ההערכה היא שרוב הנפגעות אינן פונות כלל לעזרה. מתוך אלה שפונות לעזרה, רק אחוז קטן אוזר עוז להתלונן במשטרה. רובן חורקות שיניים בשקט בחדר הטיפולים ומנסות להתמודד עם דיכאון, בושה, דימוי עצמי פגוע ומגוון של בעיות ביצירת קשרים עם גברים שהתפתחו בעקבות הפגיעה. נשים פגועות מבינות את עמדת הנחיתות שלהן בעימות שבו עליהן להוקיע גבר בעל שררה.

     

    גורמים רבים מרתיעים נשים מלהגיש תלונה כנגד בעל שררה שניצל אותן מינית. למשל:

     

    • כבוד לתוקף. הקשר של נפגעות אל תוקפים בעלי מעמד מורכב ומושתת לעיתים תכופות גם על הערכה למעמדו, להישגיו ולאופן שהיטיב עמן בעבר. מטופלות לא מעטות שלי ריחמו על ממונה שפגע בהן ועל בני משפחתו והעדיפו להימנע מלגרום נזקים לאיש שסרח.

     

    • פחד מפני התוקף. חלק מהנפגעות אוימו על ידי הפוגע שיבולע להן אם יתלוננו. אחרות חוששות שאותו דפוס התנהגות בלתי מתחשב שהניע את הניצול המיני יניע גם פגיעות נוספות.

     

    • קושי להסביר לעצמן את השיתוק שאחז בהן. נפגעות הטרדה וניצול מיני אינן רק צעירות תמימות. גם נשים בוגרות ובטוחות בעצמן מוצאות את עצמן מופתעות כל כך על ידי חציית הגבולות וכה נבוכות מההתנהגות הבלתי הולמת, עד שהן קופאות על מקומן.  

     

    • רצון להימנע ממבוכה וכאב הכרוכים במסירת העדות. נפגעות נרתעות ממעמד מסירת העדות והחקירות במשטרה ובערכאות משום רצונן להימנע מכאב ההיזכרות ומההשפלה הצפויה להן בבית המשפט.

     

    • חשש מחשיפה פומבית. קורבנות של ניצול מיני חשות לא פעם מוכתמות ומבוישות, ולכן אינן ממהרות לחשוף את "קלונן" ברבים. 

     

    • ניתוק והדחקה כהגנה נפשית. תקיפה מינית היא אירוע שקשה להטמיעו בתוך מארג הזכרונות הרגיל, בגלל המצוקה נפשית הכרוכה בו. בעיות בזיכרון לאחר אירועי דחק קשים תועדו נרחבות בספרות המדעית והם מוכרים למטפלים מומחים בתחום הטראומה. תלונה מאוחרת עלולה להיות גם תוצר של היזכרות מאוחרת, מפני שהחומר הטראומטי לא היה נגיש למודעות. ההיזכרות המאוחרת יכולה להתרחש כאשר הנפגעת נחשפת לאירוע שמזכיר לה את מה שחוותה, למשל – קשר עם גבר, או קריאה של כתבה בעיתון על אירוע דומה. למעשה, תופעה זו של היזכרות מאוחרת היא כה מוכרת, שמגדיר ההפרעות הנפשיות האמריקני ייחד לה סיווג מיוחד: הפרעת דחק שלאחר טראומה מסוג מושהה.

     

    איך ייתכן שהיא שבה להתרועע איתו לאחר מכן?

    הפגיעה המינית של בעל שררה באשה הכפופה לו היא בדרך כלל אפיזודה בתוך מסכת יחסים מורכבת, המאפשרת את חציית הגבולות המינית ואת שמירתה בסוד. ההיררכיה המתקיימת בקשר שבין פוגע בעמדת סמכות לבין נפגעת נמוכה ממנו במדרג הסוציו-פוליטי בארגון עלולה לשבות את הנפגעת בתוך מערכת יחסים מקצועית, כלכלית או גם רגשית המחייבת את המשך התרועעות עם הפוגע. הנפגעת חשה לא פעם שיש לה יותר מדי מה להפסיד אם תתלונן, ולכן רבות מעדיפות להבליג, בתקווה שהפוגע יתקן את דרכיו ויניח להן.

     

    הנה דוגמה של מקרה אמיתי (הפרטים המזהים שונו). יערה היתה בת 28 כשהתקבלה להתמחות במשרד עורכי דין ידוע. בחצי השנה האחרונה להתמחותה השאיר אותה אחד השותפים הצעירים יותר לעבוד איתו עד שעות מאוחרות. באחד הערבים החל להחמיא לה על החזה שלה, כשהוא נצמד אליה ומעיר שהוא מאוד מחבב אותה ומקווה שתוכל להמשיך לעבוד איתו שנים רבות. אף שהיא ניסתה להתחמק ולהעיר בנימוס שאיננה מעונינת, פתחה תקרית זו סדרה ממושכת של חציית גבולות, שהסבו ליערה מבוכה ובלבול רב.

     

    על אף שהבינה שהיא קורבן עבירה, היססה לפנות לשותפים הבכירים, מחשש שתלונתה תפגע בסיכוייה לבנות את מעמדה בתחום. באחת הפעמים, לאחר שבוצע בה מעשה מגונה, התפרצה בכעס על הפוגע, והמעשים נפסקו. יערה סיימה את התמחותה באותו משרד ואף נענתה במהלך התקופה שלאחר מכן להזמנותיו של הפוגע לאכול בחברתו במסעדות, במה שהגדיר כ"סעודות עבודה". שנים לאחר שסיימה את התמחותה שמעה בשיח חברות כי התנהגותו של הממונה עליה לשעבר נמשכת, וכי פגע גם בידידה שלה. יערה פיתחה תגובה דכאונית, שבעקבותיה נכנסה לטיפול נפשי והחליטה להתלונן כנגד עורך הדין. 

     

    המקרה הזה מדגים לא רק השהייה טיפוסית בהליך הגשת התלונה, אלא גם את מורכבות המציאות שבה קורבן של עבירה מינית חשה נאלצת להמשיך להתרועע עם מבצע העבירה. קורבנות של תקיפה מינית עלולות להמשיך ולהתרועע עם הפוגע לאחר הפגיעה בגלל סיבות נוספות, שחלקן חופף את הגורמים שפורטו קודם.

     

    • כמיהה לתיקון תפיסתה את הפוגע. הקלקול בתפיסה את הפוגע אינו הולם את מה שהסביבה חושבת עליו ואת מה שהנפגעת ידעה עליו עד למעשה הפגיעה. יש המעוניינות לתקן את הרושם הרע שהותיר בהן הפוגע כדי ליצור זיכרון הרמוני יותר של האיש ושל ההערכה שהיתה להן כלפיו. הן ממשיכות את הקשר כדי לתת לו הזדמנות לתקן.

     

    • פחד. ידוע שטראומה קודמת מגבירה את הסיכון להיפגעות נפשית בחשיפה לאירוע דחק נוסף. פגיעה מינית, כמו אירועי אלימות אחרים, מחלישה את הקורבן בצורות שונות, משום שהיא מבהירה בצורה ברוטאלית את יחסי הכוח וחושפת את חולשתה. התקיפה משנה את הנחת היסוד של הנפגעת לגבי יכולתה להתגונן, ולפעמים היא גם פוגעת באמון שלה בזכותה להתגונן. כשהעבירה מלווה באיום, בין אם גלוי או משתמע, פוחת עוד יותר הסיכוי שהנפגעת תתגונן בצורה יעילה בפעם הבאה שתהיה נתונה לאיום. כשקורבנות חשים לכודים וחסרי אונים להתגונן בצורה יעילה, הם בדרך כלל קופאים מפחד והופכים נוחים עוד יותר לניצול.

     

    • כמיהה לתיקון הדימוי העצמי כמי שאינה מסוגלת לשמור על עצמה. יש נפגעות שחשות מאוכזבות מעצמן על שבתמימותן לא השכילו להעריך נכונה את מניעי האדם שמולן ולעמוד מולו. כדי שלא למוטט את הנחות היסוד שלהן ביחס ליכולותיהן, חלקן ממשיכות להתרועע עם הפוגע לאחר שעצרו את התנהגותו, על מנת לחוש חוויית העצמה ולהשיב לעצמן את הביטחון ביכולתן לשמור על עצמן. 

     

    • כמיהה לתיקון הדימוי העצמי של מי שערכה תלוי במיניותה. הקלקול שהתרחש בקשר שבין הפוגע לנפגעת מותיר חלק מהנפגעות כשהן תוהות אם תרמו במשהו ל"אי-הבנה" שנוצרה ושבגינה נפגעו. כמיהה כזו לתיקון הפגיעה בדימוי העצמי יכול להניע חלק מנפגעות דווקא להמשיך בקשר עם הפוגע, כדי להיווכח שערכן טמון בכישוריהן ובסגולותיהן האישיותיות, ולא בגלל מיניותן זכו להערכה מבעל השררה.

     

    ההתנהגות האנושית היא מסובכת, ולא פעם נדרשים פסיכולוגים, פסיכיאטרים או סוציולוגים על מנת לעמוד על מורכבות מניעיה. דפוסי ההתנהגות של קורבנות להטרדות ולפגיעות מיניות מצד דמויות סמכות גם הם אינם תמיד פשוטים להבנה. יחד עם זאת, כל מה שצריך לפעמים לעשות כדי לרדת לשורשם של מניעים להתנהגות "תמוהה" לכאורה הוא פשוט לשאול בסקרנות ולהקשיב מעמדה מכבדת. דברי הפרשנות שהבאתי לעיל אינם מושתתים על תיאוריות מופשטות ועל הגות מלומדת.כולם נשענים על דברי נפגעות שמעולם לא שקלו להגיש תלונה משפטית, נשים שכל רצונן היה להחלים נפשית - ושמישהו יאמין להן.

     

    איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית

     

    • פרופ' אלי זומר מאוניברסיטת חיפה, פסיכולוג קליני בכיר, הוא יועץ מתנדב באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית.

     

    מאמרים נוספים בנושא טראומה

     


    פרסום ראשון: 30.01.07, 10:29
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "למה הן שתקו ולא התלוננו על התקיפה? "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    חלק מהנפגעות אוימו שיבולע להן אם יתלוננו
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    פרופ' אלי זומר
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים