מיליון גרושים בייבי

לא רציתי לראות את "רוקי בלבואה". אני לא חסיד גדול של "רוקי" הראשון, דרמת האיגרוף שזכתה לפני 30 שנה באוסקר כסרט הטוב ביותר, ואני שונא את כל ארבעת סרטי ההמשך שנוצרו בעקבותיו. הרעיון של סילבסטר סטאלון להקים לתחייה את רוקי בסרט שהוא יכתוב ויביים נראה לי כמו אקט ייאוש קולנועי שלא רציתי לחשוף את עצמי אליו. וכך, לעומת רוב מוחלט של הסרטים שאני רואה במסגרת עבודתי, ושלרובם אני הולך עם סקרנות מתמדת, ולעיתים קרובות גם עם ריגוש וציפייה, "רוקי בלבואה" הוא סרט שהייתי צריך להכריח את עצמי לצפות בו. ואולי זה הועיל לסרט: כשבאתי עם ציפיות כל כך נמוכות, גיליתי סרט שהיו בו כמה רגעים מפתיעים של עדינות.

רגעים קטנים של חסד. "רוקי בלבואה"

כן, זהו סרט מלא פאתוס, אבל זה גם סרט מלא כנות שבו סטאלון מגלם דמות שחיה לגמרי בעבר, ומנסה בכוח להוכיח לעולם שהוא עדיין רלבנטי. "רוקי בלבואה", הסרט השישי של סטאלון בתפקיד המתאגרף מפילדלפיה, הוא כמעט תמונת מראה של "רוקי" הראשון. שם זה היה סרט על מתאגרף שרוצה שיתנו לו הזדמנות, וכאן זהו סרט על הזדמנות חוזרת.

הרגעים הקטנים של חסד מופיעים בסרט עם תחילתו באופן שבו סטאלון, כתסריטאי-במאי-שחקן מעצב את דמותו של בלבואה, 30 שנה אחרי הבכורה ההיא. אדריאן, האשה שלמענה נלחם, כבר מתה. הוא, מן הסתם, הבא בתור. כל מה שנשאר לו זה זיכרונות מהעבר. מיד עם תחילת הסרט מופיע רגע קטן שדי הקסים אותי: סטאלון מאכיל שני צבים גדולים. כן, אלה מן הסתם אותם צבים שהוא קנה ב"רוקי" הראשון, הוא נשאר נאמן להם, עדיין מטפל בהם. אבל בלבואה רוצה לצאת מהחיים האלה כשהוא עדיין נאבק, וכך נרקם רעיון העוועים לארגן לו קרב איגרוף קאמבקי. הרגעים המלנכוליים בתחילת הסרט, שבהם חוזר בלבואה אל המקומות והדמויות מהסרט הראשון, מצליחים להחזיק חן מסוים, אבל החצי השני כבר נופל למלכודות הנוסחה והקלישאה וקשה לחמוק מהתחושה שכמו בלבואה, כך גם סטאלון חטף יותר מדי אגרופים למוח שערפלו את צלילות דעתו. או שהוא ראה קצת יותר מדי פעמים את "מיליון דולר בייבי" וחשב לעצמו שגם הוא בעצם מעין קלינט איסטווד. הוא לא.

• תוכלו לקרוא ביקורות של יאיר רווה על "בבל" ו"המלך האחרון של סקוטלנד" בגיליון החדש של "פנאי פלוס "