5 קבוצות שאתה חייב לאהוב

בגלל המכות | מילוול F.C

איפה הם: First Division, שהיא הליגה השלישית באנגליה. אל תתווכחו.

למה הם: כי זאת אולי הקבוצה הקטנה הכי מפורסמת באנגליה, וכמו שאפשר להסיק מהמיקום שלה בטבלה, זה פחות בגלל הכדורגל שלהם ויותר בגלל היציעים שלהם. האוהדים של "האריות" מדרום מזרח לונדון ידועים בשתי תכונות עיקריות: הם מגיעים במספרים גדולים אפילו למשחקי חוץ, והם עושים את זה רק בשביל לשבור עצמות של אוהדי קבוצות יריבות.

הפסיכוטיים האלה משתייכים לארגון רשמי שקורא לעצמו Bushwackers — אין שום דרך בעולם לתרגם את זה, אז תסתפקו בלדעת שזה לא "המתחשבים" —

שנחשב לאחד מארגוני האוהדים המפחידים ביותר בעולם. אפילו משטרת לונדון כבר למדה שהחבר'ה של מילוול לא כאן בשביל הדאבל־פסים ברחבה: בשנת 2002, במשחק פלייאוף נגד ברמינגהאם סיטי, נפצעו 47 שוטרים ו־24 סוסי משטרה במהומות מאורגנות (שפרצו, למען האמת, די רחוק מהמגרש). בעקבות האירוע הזה ורגעים גדולים אחרים, המשטרה הודיעה לאחרונה שמבחינתה מדובר באוהדים הכי מסוכנים במדינה.

כשהם לא הופכים אנשים לנכים, אוהדי מילוול עסוקים בלשיר את ההמנון הרשמי שלהם, שמתרכז בחזרה על השורה No one likes us – we don’t care, ובהענקת השראה לסרטי קולנוע כמו "בית חרושת לכדורגל". בסרט מככב אמנם חוליגן של צ'לסי, אבל הוא מסתיים בכמה עשרות אוהדי מילוול שמתאמנים בהגבהות עם הראש שלו.

בונוס למצטרפים: בקרו להנאתכם ב־http://milwalll.atspace.com, אתר האוהדים הלא רשמי (המאוד לא רשמי, כפי שאפשר להסיק מזה שחסרה L אחת בהתחלה ויש אחת מיותרת בסוף) והדי מעפן (כי כמו שכבר הבנתם, אין להם המון אוהדים שמתפרנסים מהיי־טק). בין היתר תמצאו שם אטרקציות כמו תמונות של מהומות מובחרות ממשחקים שנערכו בשנים האחרונות, וגם כמה ממשחקים ממש ישנים, תחת הכותרת הסנטימנטלית "אולדיז".

בגלל המסורת | אתלטיק בילבאו

איפה הם: La Liga, הליגה הראשונה בספרד.

למה הם: בגלל ה"קנטרה". זה אולי נשמע כמו דגם של טנדר, אבל באתלטיק בילבאו מדובר במושג עם משמעות אחת ויחידה — במועדון הכי גדול בחבל הבאסקים משחקים וישחקו אך ורק שחקנים ממוצא באסקי. לכל קבוצה בספרד יש את ה"קנטרה" שלה — כלומר ה"משתלה", קבוצת הנוער שמספקת את הכישרונות הצעירים — רק שבאתלטיק לא מוכנים לשמוע על שחקנים שבדמם לא זורם דם באסקי. ולא שאתלטיק לא רוכשת שחקנים מקבוצות אחרות, אבל הם חייבים להיות באסקים.

אפשר לקרוא לזה גזענות, ואפשר להאמין לבאסקים כשהם אומרים שזאת פשוט הדרך שלהם לקדם שחקנים מקומיים. אבל על דבר אחד כולם בספרד מסכימים: בעולם שבו קבוצות כדורגל בוחרות שחקנים לפי כמות החולצות שאפשר למכור בזכותם, טוב שיש מועדון אחד ששורד יותר מ־100 שנה בליגה הטובה בעולם גם בלי להיכנע למודרניזציה ולגלובליזציה, שהפכו את כר הדשא לקונוסולת משחקים של סוני.

ומתברר שזה גם עובד לא רע. ה"רוחי־בלנקוס" (אדומים־לבנים, צבעי המועדון) מעולם לא ירדו ליגה — חוץ מהם, הקבוצות הספרדיות היחידות שמתגאות ברקורד נקי מירידות הן ריאל מדריד ובארסה — והשיטה שלהם באמת הצמיחה שחקנים אגדיים שכיכבו אחר כך גם בנבחרת הלאומית, כמו השוער זוביזרטה והחלוצים אורסאיס וחוליו סאלינס. באותו עניין, שימו לב לזה: בסקר שנערך בשנה שעברה, כשהקבוצה היתה מתחת לקו האדום ובסכנת ירידה לליגה השנייה בפעם הראשונה בתולדותיה, יותר מ־90 אחוז מהאוהדים טענו שהם מעדיפים לרדת ליגה מאשר לשבור את מסורת הקנטרה. כל עוד זה לא קורה, הם ימשיכו להביא 40 אלף מטורפים לכל משחק בית באיצטדיון סאן ממס, שלא לחינם מכונה "הקתדרלה". בעיקר למשחקי הדרבי החמים נגד סוסיאדד ואוססונה, ולכל משחק נגד ריאל מדריד, שמייצגת מבחינת הבאסקים את שאר ספרד.

אגב, אם כבר מדברים על שאר ספרד, לאף אחד שם כבר אין כוח להתווכח עם בילבאו על העקרונות שלה. אולי כי זה עלול לעצבן את ה־ETA, המחתרת הבאסקית שחבריה אוהבים לפוצץ דברים.

בונוס למצטרפים: על הדרך תוכלו לאהוד גם את קבוצת הנשים של המועדון. מדובר אמנם באוסף מרשים של בחורות עם זיפים, אבל לפחות הן לקחו את אליפות ה"ליגה פמינינה" שלוש פעמים ברציפות בשנים האחרונות.

בגלל האפקטים | סנט אטיין

איפה הם: Ligue 1, הליגה הבכירה בצרפת.

למה הם: כי עדיף להיות אוהד של סנט אטיין מאשר לשמוע דיסק שלהם (ברצינות, תסמכו עלינו, חרא של להקה). ולא רק בגלל זה, אלא גם כי מדובר בקבוצה הכי שמחה והכי צבעונית שמשחקת בליגה הכי מגניבה באירופה.

האוהדים של סנט אטיין מתפקדים כוועדת הקישוט הבלתי רשמית של הליגה בצרפת. כל משחק בית נראה פחות או יותר כמו הקרנבל בריו, רק לגובה, כש־35 אלף המועמדים הסופיים של הריאליטי "נולד לקפוץ" ממלאים כל מילימטר באיצטדיון ג'ופרואה גישאר. את הדקות עד לתחילת המשחק מעבירים ביציעים עם מפגן צבע וחזיזים שהיה גורם רגשי נחיתות קשים גם לאולטראס של גלאטסראי, בניצוחם של שני הארגונים המרכזיים שלהם: "אוהדי הקסם" ו"המלאכים הירוקים".

למרות השמות הלא מאוד מאיימים של הארגונים, מדובר בחבר'ה ממש לא פראיירים: הקבוצה הזאת זכתה בעבר בעשר אליפויות, הגיעה לגמר גביע אירופה לאלופות והיתה הסמל של הכדורגל הצרפתי בשנות ה־70 וה־80. אחר כך היא הסתבכה בפרשת שחיתות, ירדה ליגה, עלתה ושוב ירדה. אחרי כמעט שני עשורים מבאסים היא חזרה לפני שלוש שנים לליגה הבכירה, עם המון טירוף ורצח בעיניים. כרגע האוהדים יכולים להיות מבסוטים — נכון לאמצע דצמבר, הקבוצה שלהם מגרדת את המקומות שמובילים לצ'מפיונס ליג — אבל מה שבאמת חשוב לקהל של סנט אטיין זה לפרק בדרבי האזורי את האלופה ליון, זאת שנמצאת במרחק 50 קילומטר והפכה למפלצת של הכדורגל הצרפתי בשנים האחרונות.

לפסיכים ביציעים הירוקים יש גם נציג על הדשא. קוראים לו ז'רמי ז'אנו, ולא, הוא לא אחיו האובד של אבישי: הוא שוער חולה נפש, שלמרות חיסרון גובה משמעותי (כשהוא בלי נעליים אפילו יאיר לפיד מסתיר אותו), נחשב לאחד השוערים הכי טובים באירופה. חפשו אותו בסיכום השבועי של הליגה הצרפתית בערוץ הספורט: זה העצבני שעומד בין הקורות עם מבט מפחיד וקעקוע ענקי על הקרחת.

בונוס למצטרפים: כן מגלחות, לא מגלחות, צרפתיות עם מצב רוח טוב זה משהו שאי אפשר ליפול איתו.

בגלל החמורים | נאפולי S.S.C

איפה הם: Serie B, הליגה השנייה באיטליה.

למה הם: בגלל איזה שמן אחד מארגנטינה עם חיבה יתרה לצמח הקוקה ומוצריו, שהביא באייטיז שתי אליפויות וגביע אופ"א אחד — אבל לא רק.

אם תבקרו היום בעיר שליד הווזוב, תוך חמש דקות תתחילו לתהות אם במשפט המפורסם ההוא לא התכוונו בעצם ל"לראות את נאפולי ולמות מעצבים". העיר שנחשבת לבירת הדרום הדפוק והעני של איטליה הולכת ונגמרת: שיעור האבטלה שם הוא מהגבוהים באיטליה, השחיתות בשלטון המקומי שנייה רק לזאת שבכדורגל הישראלי, והשליטים האמיתיים של העיר הם הקפטנים הבכירים של ה"קאמורה" – המאפיה הנפוליטנית.

גם הסיפור של הקבוצה נראה גמור, כשבשנת 2004 הכריז בית המשפט שהיא במצב של פשיטת רגל, ושלח אותה לשחק בליגה השלישית. אבל דווקא אז העניינים התחילו להשתפר: על הקבוצה השתלט מיליונר מקומי בשם אאורליו דה לורנטיס, שעשה את הכסף שלו מהפקת סרטי בורקס איטלקיים. השחקנים על הדשא סיפקו את הסחורה, והאוהדים חזרו למלא את היציעים של איצטדיון סאן פאולו עד לעלייה המיוחלת לליגה השנייה. והאוהדים הם סיפור מדהים בפני עצמו. במשך כל השנה הארורה בליגה השלישית, הממוצע במשחקים הביתיים של נאפולי היה 37 אלף צופים. ושתבינו, אנחנו מדברים פה על ליגה שבה לרוב הקבוצות יש פחות אוהדים מבעיטות לשער.

אז נכון, סביר להניח שהימים הגדולים — עם צ'ירו פרארה הרוצח בהגנה, מראדונה הסטלן באמצע וקראקה המחונן בשפיץ — כבר לא יחזרו, אבל אם יש קבוצה אחת שאתם חייבים לאהוב באיטליה, זאת חייבת להיות הילדה המופרעת מהדרום שסמל המועדון שלה הוא חמור.

בונוס למצטרפים: אם בסוף העונה נאפולי תחזור לליגה הראשונה, יש סיכוי טוב ששוב יחגגו בעיר בדיוק כמו שחגגו את האליפות הראשונה ב־1987: משתה של שבוע שלם שבמסגרתו אף אחד לא הלך לעבודה והאטרקציה המרכזית היתה מאות חמורים ששוחררו ברחובות העיר.

בגלל המטורפים | בוקה ג'וניורס

איפה הם: Primera Division, הליגה הראשונה בארגנטינה.

למה הם: פשוט מאוד, בגלל האוהדים הכי טובים בעולם. נקודה. ואם כדורגל דרום אמריקאי בכלל ויהודה ארם בפרט לא עושים לכם את זה, תרשו לי לספר לכם קצת על התופעה הכי מדהימה שיצאה מארגנטינה מאז לואיסנה לופילטו.

הכול התחיל לפני 101 שנה, כשהמייסדים החליטו להקים קבוצה קטנה ועצבנית כדי שיהיה למעמד הפועלים בעיר משהו להזדהות איתו. אחר כך הם בנו בלב שכונת לה בוקה את איצטדיון בומבונרה, שנחשב היום לאחד המגרשים הכי מטורפים על הפלנטה, ויצרו בלי לדעת את אחת הסצנות הכי הזויות בעולם הכדורגל לדורותיו: אחרי כל גול של הקבוצה הנכונה, אוהדי בוקה פותחים בשעטה מטורפת לכיוון הגדר. אלה שמגיעים ראשונים חייבים להיות אתלטיים במיוחד ולטפס עליה בזריזות, אחרת ירמסו אותם אלפי המשוגעים שבעקבותיהם. פשוט שירה בתנועה.

הארגון המרכזי של אוהדי בוקה נקרא "השחקן ה־12" (כן, מה אתם יודעים, מתברר שהאוהדים של מכבי לא נורא מקוריים), אבל הכי מסוכנים הם חברי ה"בארה בראבאס", חבורה של קרימינלים אמיתיים. יש כאלה בכל קבוצה ארגנטינית שמכבדת את עצמה, רק שבבוקה הם הכי מפחידים והכי חזקים: בשנים האחרונות הם השתלטו על חנויות המזכרות של המועדון, וההנהלה — כנראה מתוך פחד טהור — מסדרת להם תפקידים בעירייה, וכמובן כרטיסי טיסה למשחקי החוץ בכל העולם. כרטיסים למשחקי הבית הם לא צריכים, אם תהיתם. ועל האוהדים מכל הצדדים של החוק מנצח בדרך כלל דייגו, האיש והאבקה, שמקפיד להגיע לכל משחק בית.

מכל הדברים המטורפים שקורים באיצטדיון בומבונרה, הכי מטורפים — שם, וכנראה שבעולם — הם משחקי הדרבי נגד ריבר פלייט (כלומר, חצי מהקבוצות בליגה הארגנטינית הן מבואנוס איירס, אבל כשאומרים שם דרבי מדברים רק על זה, ה"סופר־קלאסיקו"). האלימות ביציעים תמיד מחלחלת לדשא, והסיכוי ששתי הקבוצות יסיימו עם כל 11 השחקנים שקול לסיכוי שהכח ר"ג תיקח השנה את הצ'מפיונס ליג.

בונוס למצטרפים: רק אצלנו — ליין ארונות קבורה בצבעי המועדון. ואני רציני לגמרי.

ו־5 קבוצות שאתה ממש חייב לשנוא

בהנחה שאתה לא אנטישמי, דוגמנית ו/או קוקסינל

פיינורד: בגלל האנטישמיות. נכון, גם האוהדים של לאציו לא בדיוק תורמים ל"יד ושם", ולאחרונה לא מומלץ להיכנס גם ליציע של פאריס סן ז'רמן עם כיפה, אבל החבר'ה מרוטרדם כבר עשו מהסיפור הזה מסורת. אומרים שזה רק בשביל לעצבן את האוהדים של אייאקס שנחשבת לקבוצה "יהודית", אבל זאת עדיין לא סיבה ללכלך ככה.

ליברפול: כי חבורת המתכופפים הזאת, בניצוחו של ראפה בניטס הקוקסינל, פחדה להגיע לישראל כדי לשחק נגד מכבי חיפה — ובגלל זה הצליחה בסופו של דבר לעלות לצ'מפיונס ליג. מי ייתן וההגרלה של הגביע האנגלי תזמן לה מפגש כפול עם מילוול.

גנצ'לרבירליגי: כי מקבוצה רצינית, שנמצאת כבר יותר מ־80 שנה בליגה הטורקית הראשונה, אפשר לצפות שתמצא לעצמה שם שאפשר לבטא בלי לשבור שתי טוחנות ושן קדמית. מתמודדות נוספות על התואר: פרנצווארוש ובורוסיה מנשנגלאדבך.

מונאקו: האם באמת צריך להסביר לכם למה אתם חייבים לשנוא קבוצה שהמגרש שלה ממוקם בריביירה הצרפתית — מתחם סגור לדוגמניות, מכוניות מדהימות, הימורים ומסיבות? האם באמת צריך להסביר לכם שסמל המועדון לא צריך להיות כתר, אלא חוטיני?

ריאל מדריד: לפחות עד שהם יעיפו את הדראג־קווין העונה לשם דיוויד בקהאם. ככה זה, קצת קשה לאהוב קבוצה שהשחקן הכי מפורסם שלה מסתובב עם תספורת של דוגמן, תכשיטים של מלכה וכנראה גם פירסינג בדגדגן.