שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "היה מאוס ותהיה אמיתי"
    כך ממליץ מישל וולבק לקוראיו בקובץ הרשימות "להישאר בחיים וטקסטים אחרים". אבל ברומן "אפשרות של אי", שגם ראה אור לאחרונה, הקרנבל המלנכולי האלים של סם, זרע ודמעות הוא בעיקר מעייף
    שני ספרים של מישל וולבק ראו לאחרונה אור בהוצאת "בבל": הרומן "אפשרות של אי" וקובץ רשימות ומסות שפרסם וולבק בכל מיני הזדמנויות, "להישאר בחיים וטקסטים אחרים". התזמון המשותף מפתה להאיר את הרומן, שלפי סגנונו של וולבק הוא רווי ברעיונות, דרך קובץ הרשימות ולהפך, אבל לא בטוח שקריאה כזו מטיבה עמם. מה שכן, הקריאה בשני הספרים בסמיכות מלמדת משהו על ההבדל שבין פרוזה לרשימה עיונית, ומזכירה כי פענוח מבריק ואבחנה רגישה אינם הכלים היחידים שסופר נזקק להם.

     

    רעיון השכפול הגנטי שמעסיק את וולבק ב"החלקיקים האלמנטריים" מגיע ב"אפשרות של אי" למימושו ומיצויו. בעתיד בני האדם ישוכפלו ויזכו לחיי נצח.
    המחיר יהיה כבד. הרומן מתחקה במקביל אחר העתיד העגום הזה ואחר השתלשלות האירועים שהובילו אליו דרך סיפור חייו הסוערים של דניאל, קומיקאי צרפתי המתגורר בספרד. דניאל מצטרף לכת דתית בשם "האלוהימים" שעתידה לרכב על גלי הניו אייג', להשתלט על העולם ולתפוס את מקומה של הנצרות. בראשה עומד כעת נביא שפל ומניפולטיבי שמחזיק הרמון של שפחות מין צעירות. הכת משמשת מסווה לניסויים בשכפול גנטי ומבטיחה למאמינים שאם יתרמו בעין יפה ויורישו לה את רכושם אחרי מותם, יזכו בחיי נצח. בעתיד היא גם תקיים. נשמע מופרך? אכן.

     

    הקצנה לא מספיק מתוחכמת

    לא סתם נראים הרעיונות הדיסטופיים של וולבק כאילו נשלפו מספר מדע בדיוני סוג ז'. וולבק עושה זאת במכוון בכל ספריו. את האבחנות הרגישות והמדויקות שלו הוא מקפיד לארוז היטב באריזה מגוחכת וגרוטסקית נוצצת. "העולם הוא סבל מתפרש", כותב וולבק בפתח קובץ הרשימות, "במקור שלו יש פקעת של סבל". למצוא גאולה בספרות? הצחקתם אותו. או שבעצם, הוא הצחיק אתכם: "ההתפוררות המגמתית של היצירתיות באמנויות אינה אלא צדה האחר של אי-האפשרות המודרנית לחלוטין לנהל שיחה", כותב וולבק במסה "גישות בתעייה", "הכול מתרחש כאילו הביטוי הישיר של תחושה, של רגש, של רעיון שוב אינו אפשרי בהיותו גס מדי. הכול צריך לעבור דרך המסנן המעווה של ההומור". הנה אפוא החבל הדק שעליו הוא משתעשע: בהומור גמור הוא מתאר מציאות טרגית, אבל ברצינות (ולראיה: העלילה המופרכת של הרומן והטכניקה הסיפורית שמערערת כל הזמן על המהימנות של המספר, הקומיקאי, מחד. ומאידך, סיפור חייו העצובים כל כך של דניאל). בשילוב הזה יש הרבה כוח, יש בו משהו מהפנט, אבל יש גם משהו עדין בפוזיציה של איש הולך על חבל, וברומנים של וולבק הוא נוטה להקצנה לא מספיק מתוחכמת, לא מספיק מעניינת, ראוותנית. אולי אפילו ילדותית.

     

    וולבק מספר כי עיתונאית גרמנייה נתנה לו את ההשראה לכתיבת "אפשרות של אי". היא אמרה לו פעם שהוא כותב כאילו הוא כלוא בתא טלפון, אחרי סוף העולם, מכתיב לשפופרת. תחושת השליחות העקרה הזאת ניכרת בכתיבה. בניגוד לספריו הקודמים, הפעם מתחנן וולבק לפרוץ את דלתות התא, למצוא מוצא. הוא כותב על זה שיר: "והאהבה, שבה הכול קל ופלאי,/ שבה מיד הכול ניתן;/ קיימת שם, באמצע הזמן/ אפשרות של אי". כמובן שבעולם של וולבק האפשרות הזו אינה יכולה להיוותר אלא כאפשרות בלבד (אולי גם זה משהו). העניין הוא שאם ננמיך טוס אל המציאות של הרומן מתעורר החשד שאולי הגיבור, בשנות הארבעים לחייו, אינו מסוגל לממש את האהבה משום שאשתו החליטה לפרוש מחיי הזוגיות בגיל שלושים וחמש לאחר שהפכה שמנה וחסרת תועלת (דניאל אינו יכול שלא להודות שיש משהו בדבריה) והוא מתאהב בצעירונת קלת דעת וחובבת מין בת עשרים. אולי. ואולי אהבה היא פשוט לא אפשרית. גם זה יכול להיות.

     

    פורנוגרפיה זולה ותו לא

    ברשימה "להישאר בחיים" ממליץ וולבק למי שעוסק בכתיבה, "חפור בנושאים שאיש אינו רוצה לשמוע עליהם", ומפרט את כל אותם הדברים הממלאים את ספריו שלו - המחלה, הגסיסה, הכיעור, המוות, השכחה, הקנאה, האדישות, התסכול, העדר האהבה (פורנוגרפיה, נרקיסיזם, רשעות, ניצול). וולבק מקלף מהדמויות שלו את כל המעטפות התרבותיות ו"חושף אותן במערומיהן" (המירכאות שלו). בעולם שלו ההגנות של האדם המודרני תמיד כבר מפורקות לגורמים - החירות מובילה לניכור ואדישות, החופש המיני מוביל לבדידות, תסכול וניצול נשים, וכל זה ניצב על ערכי חליפין של ממון. למציאות העגומה הזאת הוא מארגן מסיבת סיום עצובה. בתוך המציאות העגומה הזאת הוא חוגג, מתענג, ומתבוסס בקרנבל מלנכולי אלים של סם, זרע ודמעות. ולעתים זה יפה, מכאיב, מבריק, לפעמים זה סתם דוחה ומעייף.

     

    כמו שאמרה לי השבוע אשת ספרות פמיניסטית, מישהו צריך לומר משהו על היחס הנוראי של וולבק לנשים. זה לא מצחיק אותנו. זאת לא התחסדות, אלא פשוט מיאוס. וולבק טוען "היה מאוס ותהיה אמיתי", אבל כדי להגיד שהחברה מתייחסת לאישה כאובייקט תשוקה גברית בלבד, אין שום צורך לתאר את מפרט הפנטזיות של כל גבר מזדקן ולהתענג עליו (וְולבק מתענג, ועוד איך). זו פורנוגרפיה זולה ותו לא. אין לזה ערך ספרותי. אולי באמת זאת הבעיה העיקרית של וולבק בתור סופר.

     

    בניגוד לדיסטופיות המודרניות (וולבק מתייחס למשל ל"עולם חדש מופלא" של האקסלי), שהשתמשו בספרות להמשיל משל על המציאות בת זמנן והציגו בשיא הרצינות עולם חלופי מסויט, הדיסטופיות הפוסט מודרניות מתרחשות כבר בהווה ואינן נטולות הומור עצמי. אולי משום שתרחישי הזוועה העתידניים ממוצים שוב ושוב בסרטי אסונות והפכו זה מכבר לשעשוע בידורי. עם זאת, הניסיון של וולבק ברומן הזה לשתול את הז'אנר הדיסטופי בצורתו המודרנית אל תוך חברת הצריכה העכשווית, נכשל לא מפני שהרעיונות שלו שגויים ולא מפני שאינו מתייחס אל עצמו ברצינות, אלא משום שהמלאכה הספרותית לא מהוקצעת מספיק. למען האמת, אפשר היה לומר זאת גם על ספריו הקודמים - וולבק הוא סופר טוב יותר מהרבה אחרים, אבל לא בטוח שהספרות שלו מצליחה לשאת את המטען הרב והמורכב שהוא מעמיס עליה. לכן עדיף בעיני לקרוא את הרשימות שלו. שם נוצץ הברק שלו, חד ואכזרי. שם הוא אפילו מעיז להציע אפשרות פעולה: "לכבות את הרדיו, לנתק את הטלוויזיה; ולא לקנות יותר כלום, לא לרצות לקנות יותר כלום... לדמום, פשוטו כמשמעו, למשך שניות ספורות".

     

    • "להישאר בחיים וטקסטים אחרים", מישל וולבק, תרגום: רמה איילון, הוצאת בבל, 149 עמ'
    • "אפשרות של אי", מישל וולבק, תרגום: לנה אטינגר, הוצאת בבל, 384 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""היה מאוס ותהיה אמיתי""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "להישאר בחיים". חד ואכזרי
    עטיפת הספר
    "אפשרות של אי". נשמע מופרך?
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים