למאוהבים כל יום הוא יום של אהבה. ומה איתי?
את ארוחת הוולנטיין שלי, עם הקינוח שבסופה, הייתי רוצה ביום רגיל כזה, שחוגגים בו לא מפני ש"באוויר" יש תחושה שכך צריך לעשות, אלא כי הוא, הגבר שלי, פשוט רוצה להגיד לי שכיף לו איתי. אולי בשנה הבאה
מספר פעמים בשנה, נניח בסילבסטר, ולנטיין, ט"ו באב, היומולדת של האקס והחתונה של בת הדודה הצעירה ממך לפחות בשנה, שאת, סינגלית מצויה, עומדת במבחן הרווקות האולטימטיבי.
אילו היית פרנואידית היית חושבת שאולי בעצם מדובר בקונספירציה שחברו לה יחדיו יצרניות כרטיסי הברכה, חברות הממתקים, רשתות ההלבשה התחתונה, אולי גם העליונה, יצרני בובות הפרווה, חנויות תכשיטים, פרחים ונרות, כל חנות קניון אחרת, רשת סופרמרקטים, קרן פלס (שזה רק החורף הראשון שלה לבד), מרפי (כי הוא קשור לכל דבר) ולבסוף - יצרניות התרופות נוגדות דיכאון. כולם גם יחד יוצאים נגד הרווקה הרגשנית יתר על המידה, אולי גם נגד הרווק המבולבל. ובכלל, האם זו מקריות שוולנטיין נחגג ביום חורף גשום וקר?
אלא שבמקום להדביק לעצמך תווית של פרנויה עכשיו, את מעדיפה לחשוב כמה בולשיט יש בחגיגות אהבה מתוזמנות על רקע פרסומות של חברות סלולריות. ובמילים אחרות, בבחירה בין הפרעת אישיוּת לבין נקבה צינית ומרירה, את מעדיפה מרירות. בדיוק כמו קפה לא ממותק, זו חוויה הרבה יותר חזקה.
אז נכון, את דוגלת בסיבה למסיבה, עוד סיבה ללבוש את החצאית החדשה או את החולצה השחורה, זו שאף פעם לא יימאס לך ממנה. אבל את לא ממש מסמפטת מסיבות סגורות שלא קיבלת אליהן שום הזמנה, במיוחד לא כאלה שאין לך בהן עם מי לרקוד ואת מרגישה בדיוק כמו אז, בעוד מסיבת כיתה, כשאורי כבר הזמין את טל לריקוד סלואו ממטר מרחק.
אז את מתחילה לחשוב, כמה טרגית היא, למשל, נשיקת הסילבסטר, כה צפויה ומתוזמנת. את הנשיקה שלי, אני מתחילה לפנטז, הייתי רוצה בחטף, על העורף, בשעת בוקר מוקדמת, בלי התראה, גם בלי שהספקתי לצחצח שיניים וגם בלי שאצטרך להגניב לפי קוביית שוקולד או סוכריית מנטה. גם את ארוחת הוולנטיין שלי, עם הקינוח שבסופה, הייתי רוצה ביום רגיל כזה, שחוגגים בו לא מפני ש"באוויר" יש תחושה שכך צריך לעשות, אלא כי הוא, הגבר שלי, פשוט רוצה להגיד לי שכיף לו שאני בחייו.
למאוהבים באמת, כל יום הוא יום של אהבה. ועבור אלו שאינם באמת מאוהבים, כמה נורא לחגוג חגיגה שהלב אינו שותף לה. מכאן, המדרון חלקלק מדי - סקס בליל הוולנטיין אין משמעותו כסקס ביום חול. תינוי אהבים ביום האהבה הוא הסמליות לשמה. עכשיו נראה אותך גבר, זורק לאנחות את אותה בחורה.
כמעט שכנעתי את עצמי שעדיף להיות רווקה
זהו, כמעט שכנעתי את עצמי, אני מודה, עדיף להיות רווקה, רחוקה מפסטיבל הטמטום. מצד שני, אולי פשוט גם אני בכל זאת במקום מספיק טוב - אותו המקום בו הסינגלית המצויה יודעת שזוגיות אינה המפתח לאושר, שגבר אינו החצי השני של ישות אלוהית שלמה.
בסופה של חגיגה נדמה לי שאם את מקשיבה לקיטש ולא מכבה את הרדיו, אם שום אלביס קוסטלו לא גורם לך להזיל דמעות ואף ליאונרד כהן לא גורם לך לרצות למות, אם את רואה פרסומות ולא מקיאה, אם את בכלל לא מקיאה, וכשאת חולפת על פני חלון ראווה עם דובים אדומים ולבנים את מחייכת חיוך רחב, שנאמר - יום יבוא וגם את תקבלי אחד, אם קרו כל אלה, ובהנחה שזה לא אחד מהימים "האלה" בחודש, אז עמדת במבחן. את, מסתבר, דווקא נמצאת במקום די טוב. את יודעת שאת בעצם מאוהבת, אם לא בבחור בשר ודם, לפחות בחיים עצמם.
ואני, לוולנטיין הזה כבר יש לי תוכניות: אני אבשל מרק, אפרוס לי לחם מחיטה מלאה ואצפה שוב ב"דלתות מסתובבות", רק כדי לדעת שהאהבה מחכה לי מעבר לפינה. לזה קוראים אופטימיות.
ובמחשבה שנייה, אולי בכל זאת נתראה כאן, שוב, גם בוולנטיין הבא?
האימייל של ללי
האם זו מקריות שוולנטיין נחגג ביום חורף גשום וקר?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
