מתי עובר הופך לאדם?
מדי יום מגיעות למערכת האנציקלופדיה עשרות שאלות בתחומים שונים ומשונים. כדי לחלוק את העושר עם כולכם, נציג מדי שבוע חמש שאלות נבחרות ואת התשובות שניתנו להן. טוב, אולי לא ממש אותן תשובות כי במציאות אנחנו הרבה יותר נחמדים, אבל הבנתם את הרעיון הכללי.
שאלה מס. 1: האם ידועה נקודת הזמן המדויקת בה נחשב העובר ל"יצור חי"? האם יש תשובה מדעית/משפטית וכן האם יש תשובה הלכתית/דתית?
תשובה: לגולש היקר שלום. קשה להעלות על הדעת סוגיה שנויה במחלוקת יותר מזו שהצגת. ביסודו של דבר, היא כרוכה בהגדרה מדויקת של המושג "חיים", וכפי שתראה בערך העוסק בנושא זה באנציקלופדיה, אין בנמצא הגדרה מדעית חד-משמעית ומדויקת של מושג זה, גם אם הוא מובן אינטואיטיבית לכולנו. לית מאן דפליג כי מרגע שיצא יילוד (שאינו נפל, כאן ולהלן) מרחם אמו, הריהו חי. אבל כאן נוכל לאמץ את גישת "המדרון החלקלק" ולשאול: מה דינו של יילוד במהלך הלידה? יום לפני הלידה? יומיים? חודש? חודשיים? מובן מאליו שנגיע בדרך זו לרגע ההתעברות.
לפיכך, דומה כי אפשר לקבוע כי לאור העיקרון המוסרי המכונה "קדושת החיים", ההתעברות היא ראשית קיומו של יצור חי אוטונומי. אבל כנגד זאת עומד עיקרון מוסרי אחר, זכות הבעלים של אדם על גופו, ובמקרה זה, זכותה של האם. למן ההתעברות ועד תחילת הלידה, העובר מצוי בתוך גוף האם ומהווה חלק ממנו לכל דבר, והרי האדם רשאי לעשות בגופו ככל העולה על רוחו, לדעת המחזיקים בעיקרון זה. אני, למשל, נוהג לעשן בעוונותי כי רבו, וגם אם המדינה רואה חובה לעצמה להזהיר אותי מפני הסכנות הכרוכות בדבר, וגם אוסרת עלי לעשן כרצוני במקום שמצויים בו אחרים העלולים לסבול מעישוני, מכל מקום איש לא יעלה על דעתו ליטול לעצמו את הייצוג המשפטי של ריאותי ולתבוע אותי לדין בשמן.
אבל, יהיו מי שיאמרו, אין גזירה שווה בין שני המקרים, משום שהריאות הן חלק קבוע מגופי, ואילו העובר הוא חלק "זמני" מגוף אמו. גם אם אין הוא חי במלוא מובן המילה בכל רגע נתון במהלך ההריון, יש לו הפוטנציאל להפוך ליצור חי, ולפיכך אוטונומי, ואולי הוא אף זכאי לייצוג משפטי נפרד גם בטרם מימש את הפוטנציאל הזה. מושג "החיים בפוטנציה" מקובל על כמה זרמים פונדמנטליסטיים בנצרות, למשל, וניצב מאחורי התנגדותו של הממשל הנוכחי בארה"ב להפקת תאי גזע מעוברים שהופלו או שנוצרו בהפריית מבחנה ולא הושתלו ברחם, שכן יש להם "חיים בפוטנציה". ואילו המתנגדים לגישה זו טוענים כי אין ממש במושג זה: העובר, שלא כמו החתול של שרדינגר, יכול להיות חי או לא-חי, ואם אינו חי כל עוד הוא חלק מגופה של אמו, אין לאסור עליה להפילו אם תרצה, כפי שאין לאסור עליה לבקש עקירת שן אם תרצה, או לחילופין, העובר הוא רכושם המשותף של תורמי הביצה והזרע, או רכוש המעבדה שבה נוצר, אם קיבלה את הסכמת התורמים.
בין הגישות המנוגדות האלה משתרע ים רחב של גישות ביניים, פשרניות פחות או יותר, כגון: קבלת זכות האם להפיל עובר כדי להציל את חייה שלה; קבלת זכות האם להפיל עובר שנוצר במעשה אינוס; וכיוצא באלה. אבל חשוב לציין, במענה ישיר לשאלתך, כי בכל הסוגיות האלה, אין משמעות מיוחדת לשאלה חסרת התשובה המדויקת "מתי מתחילים החיים": אפילו חסידי "זכות האישה לגופה" אינם טוענים בדרך כלל כי החיים מתחילים רק בלידה, ואף אינם יכולים להצביע על רגע כלשהו לאחר ההתעברות, שבו הופך גוש תאים מדומם לחי. גישת "המדרון החלקלק" אינה מאפשרת זאת.
למען שלמות התמונה, אציין כי דווקא יש המצביעים על שני רגעים שבהם מתייצב המדרון החלקלק, כביכול: במסגרת ההתייחסות המדעית, יש המעדיפים להצביע, כראשית ההריון, על רגע היקלטות הביצה המופרית בדופן הרחם, חמישה או שישה ימים אחרי ההפריה. בשלב זה, העובר כבר עבר את שלב המורולה ונמצא בשלב הבלסטוציסט; כישלון ההיקלטות מכל סיבה שהיא יביא לשטיפת הבלסטוציסט מן הרחם במועד המחזור הבא של האישה, ואיש לא ידע על כך דבר. מאידך גיסא, מספר גישות דתיות עוסקות בשאלה מתי נכנסת הנשמה, במובנו המיסטי של המושג, לגוף הגשמי. הפונדמנטליסטים האמריקאים מדברים על ensoulment – מושג שניתן לתרגמו כ"התנפשות".
בנקודה הראשונה יש להעיר כי הפרש הזמנים של ימים אחדים בין ההפריה לבין ההיקלטות אינו משמעותי מכל בחינה, משום שבזמן זה אין האישה יכולה לדעת שהיא הרה, וממילא כל השאלות המוסריות, המשפטיות והדתיות הסובבות את ההריון אינן מתעוררות עדיין. לכן אין חשיבות להבחנה בין רגע זה לבין רגע ההתעברות שקדם לו, מבחינת השאלה כפי שנשאלה. בנקודה השנייה, "התנשמות", שיש המציבים את מועדה בסיום השליש הראשון של ההריון או בסמוך לו, ויש המקדימים אותו במקצת, אין שום ראיות מדעיות התומכות בסוגיה זו, שהיא עניין של אמונה ולא של מדע. אך ראוי להעיר כי עוד קודם לכן, יש לעובר "פוטנציאל התנשמות", כך שגם כאן, הגישות הקיצוניות אינן מבדילות בין מה שקדם להתנשמות ומה שבא אחריה.
דומה אם כן אנו עוסקים בסוגיה של זכות לעומת זכות, ומכאן הקשיים המוסריים הרבים הכרוכים בה. ראה בעניין זה את מאמרו של הרב ב"צ שפרן באתר "שלומי" , הממצה באורח מאלף את עמדת היהדות בשאלות שנידונו לעיל.
פינת הערוץ האקדמי
אנציקלופדיה ynet והערוץ האקדמי מאחדים כוחות ועונים לשאלות מהקהל.
שאלת השבוע - איזו שנה מתחילה עכשיו לפי לוח השנה הסיני?
שאלה מס. 2: כאשר חללית עם אסטרונאוטים יוצאת מהאטמוספירה, האם היא ממשיכה לנוע לטוס במהירות בה יצאה מכדור הארץ, או שמהירותה משתנה? וכיצד אותם אסטרונאוטים יוצאים מחוץ לחללית לתיקונים שונים אם היא טסה במהירויות של מעל 24,000 ק"מ בשעה? איני יכול להבין זאת.
תשובה: לגולשת היקרה שלום. חוק התנועה הראשון של ניוטון קובע כי כל גוף שומר על מהירות תנועתו ועל כיוונה, כל עוד לא פועל עליו כוח שישנה זאת. כשמנועי החללית מפסיקים לפעול, הכוח היחיד הפועל עליה הוא כבידת כדור הארץ, המושכת אותה בחזרה ארצה, כביכול (מלבד זאת קיים חיכוך האוויר, שהוא קלוש מאוד אבל אסור להתעלם ממנו, בייחוד במסלולים נמוכים יחסית, ולכן מופעלים מדי פעם מנועי החללית לביצוע תיקונים). המהירות המוענקת לחללית מחושבת כך ששילובה עם משיכת הכבידה יביאו לתנועת החללית במסלול מעגלי או אליפטי סביב כדור הארץ. אם היא מיועדת להגיע למקומות אחרים במערכת השמש, נותנים לה מהירות גבוהה יותר.
כשאסטרונאוט יוצא מהחללית המצויה במסלול, חל עליו החוק הראשון כפי שהוא חל על החללית עצמה: הוא ממשיך לנוע במהירות שהיתה לו, ולכן אין לו מהירות ביחס לחללית – גם כאשר הוא אינו מחובר אליה ב"חבל שורר" מטעמי בטיחות.
תארי לעצמך אדם יושב במכונית שנעה במהירות של 100 קמ"ש, ומחליט פתאום לפתוח את הדלת ולצאת החוצה. גם עליו יפעלו הכוחות המתוארים לעיל. חיכוך האוויר יהיה הפעם משמעותי מאוד. האיש ימשיך לנוע במהירות 100 קמ"ש קדימה, שתלך ותפחת עקב התנגדות האוויר – אבל לא בהרבה, בגלל משך הזמן הקצר. בה בעת, הכבידה תמשוך אותו למטה, ולכן הוא יפגע בקרקע במהירות גבוהה מאוד. וזו כנראה הסיבה לכך שאנשים אינם נוהגים בדרך כלל לצאת ממכוניות דוהרות.
שאלה מס. 3: נניח שברשותי אוניית חיפוש וקידוח נפט ונניח שאני מוצא באמצע האוקיינוס, בנקודה שאינה בתחום הטריטוריאלי של אף מדינה, מאגר נפט עצום. האם אני רשאי לשאוב ולהפיק שם נפט כרצוני? ואם כן... מה ימנע מספינות דומות אחרות להתמקם עשרות מטרים מספינתי "ולגזול" מהבאר שאני "מצאתי". האם יש חוק בינלאומי בעניין?
תשובה: לגולש היקר שלום. החוק הבינלאומי המסדיר סוגיות אלה, ועוד רבות אחרות, הוא אמנת או"ם על חוק הים משנת 1982. אחרי שתוקנה האמנה (בשל הסתייגות ארה"ב מסעיפיה הנוגעים לניצול משאבי קרקעית הים מחוץ לשטחי המים הטריטוריאליים והאזורים הכלכליים הבלעדיים, שעליהם חלה ריבונות לאומית), הוקם ב-1994 גוף מיוחד להסדרת הניצול הכלכלי של קרקעית הים הפתוח – הרשות הבינלאומית לקרקעית הים (International Seabed Authority), שמושבה בקינגסטון שבג'מייקה. גוף זה מוסמך, על פי משפט האומות הנוכחי, להחכיר זכויות ניצול משאבים בקרקעית הים, ממש כפי שרשויותיה של מדינה כלשהי מוסמכות להעניק זכויות ניצול משאבים בשטחן היבשתי והימי, ולהגן עליהן. דף הבית של הרשות, אם אתה מעוניין, הוא: http://www.isa.org.jm, ושם תמצא פרטים נוספים.
שאלה מס. 4: מתי הופיע לראשונה השם איטליה כשמו של חצי האי המגף? המושג "יין איטלקי" מופיע בתלמוד, כיצד זה ייתכן?
תשובה: לגולש היקר שלום. השם "איטלי" (Itali) היה שמם המשותף של השבטים שישבו בחצי-האי קלבריה ("פיסת הרגל" של המגף). המילה לקוחה מיוונית, ופירושה "בשר עגל" – כנראה משום שבאיזור גידלו בקר משובח. נראה שתושבי האזור קודם להתנחלות היוונית בו כינו את עצמם Vitulus, מילה שפירושה זהה, אך בימי "יוון הגדולה" (מגנה גרקיה, המאה ה-7 וה-8 לפנה"ס) הוסב השם ליוונית, Italoi (קרי אִיטָלִי).
האזור שעליו הוחל שם זה התרחב בהדרגה צפונה, אבל רק בימי אוגוסטוס הוחל על כל השטח הקרוי איטליה בימינו, כשמה של היחידה הגיאוגרפית שבלב האימפריה, להבדיל מהאימפריה הרומית כישות מדינית, או מרומא כעיר. אחרי נפילת האימפריה הרומית היה זה שמו של האיזור הגיאוגרפי החופף פחות או יותר את איטליה המודרנית, שנמצא בו ערב-רב של ממלכות, נסיכויות, דוכסויות וערי-מדינה שונות. השם איטליה הופיע לראשונה כשמה של ישות מדינית ב-1802, כאשר הקים נפוליאון הראשון את הרפובליקה האיטלקית (שהפכה לאחר זמן קצר לממלכת איטליה, בראשותו הנומינלית) בחלק מתחום שלטונה של צרפת בחצי האי.
הדעת נותנת שהיין האיטלקי הנזכר בתלמוד הוא יין שמקורו בקלבריה, דהיינו "איטליה" העתיקה. כידוע, א"י עמדה בקשרי סחר ענפים עם מחוזות שונים באגן הים התיכון לפחות מימי דוד ושלמה, וביתר שאת בימי השלטון הרומי. לכן אין להתפלא על כך שהיא ייבאה גם יין מ"איטליה" דאז. אגב, יינות קלבריה נחשבים מאוד גם בימינו אלה.
בשבוע שעבר שאלנו
מי הם האנשים המופיעים בתמונה שהצגנו? התשובה הנכונה, כפי שנכתב בתגובות רבות - חברי ועדת אגרנט.
רוצים לשאול אותנו שאלה? כתבו ל-yinonro@y-i.co.il
לארכיון הכתבות הקודמות - לחצו כאן.
