משורה משחרר רק המוות

באמצע שנות ה-70 התארחה רוני שטרן-זמיר בתוכנית "חיים שכאלה" וסיפרה כיצד אברהם "יאיר" שטרן, מפקד ומייסד הלח"י שהיה איש חיקה ואהוב נעוריה, חזה את מותו. "אני חשבתי שאני מאבדת אותו, את היקר ביותר, אני חשתי שאין כל תקווה, אני חשתי שלא יחיה... הוא אמר לי 'אני רוצה שיהיה לנו ילד כדי שתהיה לך מזכרת ממני'. כך לא אומר אדם שמתכונן לחיות". כל זאת, נאמר כאשר בקהל יושב אותו ילד שנולד לאחר מותו ונקרא על שם כינויו של אביו "יאיר" - כמנהיג הקנאים שנאחזו במצדה, אליעזר בן יאיר, שבראשי התיבות של שמו גם חתם שטרן על מאמריו (א.ב.י). כשבגר הילד, נעשה לעיתונאי כאביו ואף היה אחד ממנהליה של הטלוויזיה הישראלית. מצמררת ככל שתהיה, היה משהו מובן בתחושת הבטן הזאת של שטרן. כחבר מחתרת שנחשבה לרדיקלית ביותר ביישוב, הוא צבר לעצמו אויבים רבים: ערבים, בריטים, פעילי ההגנה ואנשי אצ"ל. 

הפעילות נגד המנדט שקיבל מקודמו המלך ג'ורג' השישי על ארץ ישראל גבתה משטרן מחיר כבד. הוא לחם למען חירות ישראל אבל איבד את חירותו שלו והפך למבוקש נמלט. הוא מצא מחבוא בדירת הגג של טובה ומשה סבוראי בשכונת פלורנטין בתל אביב, וב-12 בפברואר 1942 נורה על-ידי המשטרה הבריטית בטענה שניסה להימלט. עד היום ישנה סברה שמישהו מאנשי היישוב הלשין עליו לבריטים,שכן פרס כספי על סך אלף לירות שטרלינג הוצע על ידי השלטונות למי שיסייע ללכידתו.

שטרן לא היה רק לוחם אלא גם פובליציסט, עורך ומשורר. קובץ שיריו הראשון נכתב ברוסית ויצא לאור ב-1928. אחרי כן דבק בעברית ופרסם שירים ופזמונים במדור "אנחנו ושכנינו" ב"המצודה", בטאון הארגון "הגנה לאומית" (לימים אצ"ל), אשר יאיר בנו היה בין עורכיו. בקטע שלפניכם, ששודר במלאת 65 שנה למותו ב"כך היה" רצועת הנוסטלגיה של ערוץ 1 בהגשת יגאל רביד (א'-ד' 18:15; המיטב ביום ו' 19:00), תוכלו לשמוע את שדרן קול ישראל הנודע משה חובב (אביו של גיל חובב) מקריא בהגייה מושלמת את אחד משיריו. 

אני יודע: יום יבוא או ערב,

אפל בדד, גוסס בשדה קרב

וסביבי תרבצנה חיתו טרף:

הישימון, המות השרב.

אך מה ימתק בשדה הקרב המוות,

מה יערב שרב לי בישימון,

כשעיני – תוהות בתהום צלמות –

תראינה משואות הנצחון.

בקטע נוסף נראה כאן הזמר והשחקן שמעון ישראלי כשהוא שר את שירו הנודע ביותר, "חיילים אלמונים". שטרן כתב בעצמו גם את הלחן של השיר, בעזרת רוני אשתו, שהיתה מוזיקאית. "חיילים אלמונים" התפרסם לראשונה ב"המצודה" והיה להמנון האצ"ל עד לקיץ הפילוג ב-1940, אז הפך להיות הימנון של לח"י.

חיילים אלמונים הננו, בלי מדים,

וסביבנו אימה וצלמות.

כולנו גויסנו לכל החיים:

משורה משחרר רק המוות.

בימים אדומים של פרעות ודמים,

בלילות השחורים של יאוש,

בערים בכפרים את דגלנו נרים

ועליו: הגנה וכיבוש.

לא גויסנו בשוט כהמון עבדים

כדי לשפוך בנכר את דמנו.

רצוננו: להיו לעולם בני חורין,

חלומנו: למות בעד ארצנו.

בימים אדומים של פרעות ודמים,

בלילות השחורים של יאוש,

בערים בכפרים את דגלנו נרים

ועליו: הגנה וכיבוש.

ובכל עברים רבבות מכשולים

שם גורל אכזרי על דרכנו -

אך אויבים, מרגלים ובתי-אסורים

לא יוכלו לעצור בעדנו.

בימים אדומים של פרעות ודמים,

בלילות השחורים של יאוש,

בערים בכפרים את דגלנו נרים

ועליו: הגנה וכיבוש.

ואם אנחנו ניפול ברחובות, בבתים

יקברונו בלילה בלאט,

במקומנו יבואו אלפי אחרים

ללחום ולכבוש עדי עד.

בימים אדומים של פרעות ודמים,

בלילות השחורים של יאוש,

בערים בכפרים את דגלנו נרים

ועליו: הגנה וכיבוש.

בדמעת אמהות שכולות מבנים

ובדם תנוקות טהורים

כבמלט נדביק הגופות ללבנים

ובנין המולדת נקים.

בימים אדומים של פרעות ודמים,

בלילות השחורים של יאוש,

בערים בכפרים את דגלנו נרים

ועליו: הגנה וכיבוש.

• את כל התוכניות של "כך היה" אפשר לראות באתר של רשות השידור
• לקטע הקודם מתוך "כך היה" - חוסיין מלך ירדן