מה בית המשפט העליון יכול ללמוד מוויקיפדיה

בראיון חשוב שנתן השבוע מייסד ויקיפדיה, ג'ימי וולס, הוא אמר שהתכונה החזקה ביותר בוויקיפדיה היא השקיפות שלה. מערכת המשפט בישראל (ובעוד מקומות בעולם) היא ההפך הגמור מכך. למה שכל ההחלטות לגבי מינוי שופטים לא תהיינה שקופות לכל אזרח? למה שלא נדרג שופטים ב-Digg? ואם לא אנחנו ההדיוטות, אז אולי כל קהיליית עורכי הדין תדרג אותם? למה שכל משפט לא יתנהל בוויקי-משפט שבו יעזרו לשופט עשרות עורכי דין באמצעות ויקי ובלוגים?  

אולי מערכת המשפט תספק דוגמה ואז כל המינויים במדינה יהיו שקופים? למשל, מהם הקריטריונים למינוי מנהלי התיאטרונים הציבוריים בישראל? מהם הקריטריונים למינוי פרופסורים בישראל? מה הניקוד שבו זכו מתחרים שונים למשרה בארגון שממומן מכספי ציבור: שופטים, מנהלי חברות ממשלתיות, נשיאי אוניברסיטאות, וכו'? 

פרנץ קפקא כותב ב"המשפט" עמוד 249: "ק. הרגיש את עצמו רענן יותר מהרגיל. על בית הדין לא נתן דעתו כלל. אבל משנזכר בו נדמה לו כי מערכת גדולה ועצומה זו, שאין העין יכולה להקיפה כלל, יש בה נקודת אחיזה מוסתרת אחת, שכדי להיתקל בה יש לגשש תחילה בחשיכה ושהמוצא אותה יש בידו להחזיק בה בנקל, לתלוש אותה מעיקרה ולנפצה לרסיסים".   

מהי אותה "נקודת אחיזה" שעליה קפקא מדבר, אם לא תיאורמת גדל האומרת שעקב האכילס בכל מערכת פורמאלית היא אי האפשרות הסימולטאנית של קונסיסטנטיות ויכיחות? אותה נקודת אחיזה שממנה הפילוסוף הפוסטמודרני ז'אק דרידה רוצה לקעקע כל מערכת מודרנית בשיטת הדקונסטרוקציה? איך לעשות דקונסטרוקציה לקוד המשפטי? 

יחסי ידע/כוח בדיסקורס המשפטי: פוקו, ניטשה, לאקאן, וובר  

המבנה פורמאלי של המדינה המודרנית והמבנה הקהילתי של קהילת השופטים, ניתן להדגמה בסיפור הדמיוני הבא. פעם היה בנתיבות רב חשוב בשם שלמה מזוז שסירב מרוב ענוותו וחוכמתו, לקבל את תיק הרב הראשי של העיירה. הוא הסתפק בכך שהתפרנס ממכירת מזוז-ות וספרי קודש במרכז המסחרי שבעיירה.

הסמכות הפורמלית הייתה בידי הרב הראשי של העיירה הרב כדיר צבאן. אבל כולם ידעו שהידע נמצא בידי הרב מזוז בעוד שהכוח הפורמאלי נמצא בידי הרב צבאן. אבל הרב צבאן ידע שהוא בובה של השלטון של מפא"י-מפד"ל בדור הראשון של מדינת ישראל. 

מני מזוז משחק אותה יועץ משפטי חזק ועצמאי. אולם בהעדר שקיפות לגבי מסלולי ההתקדמות של יועצים משפטיים, ושופטים, כל עצמאות היא רק לכאורה. כמו אצל קפקא של "הטירה" ו"המשפט" שהם מרחבים ציבוריים סהרוריים שבהם הכול הוא מחזה אבסורד אחד גדול שההמשך שלו הוא "האדם המורד" הסיזיפי של "הזר" הנדון למוות בכתבי אלבר קאמי. 

לא במקרה לאקאן סבור ש"מות הסובייקט" בולט לעיין בצורה החריפה במערכת המשפט שם הקוד (לא הקוד הפתוח) מדבר מגרונו של המשפטן, יותר מאשר בכל תחום אחר. 

השופטים ככוהני מאגיה, מערכת בתי המשפט ככנסייה 

תוך כדי שיטוטיי אחרי קצה חוט פוסטמודרני להבנת מערכת המשפט במאה ה21 ושורשיה במאות הקודמות, הגעתי למשפטן ישראלי עם ניתוחים נוקבים ומבריקים. קוראים לו ליאור ברשק הוא כותב על פרקטיקות מאגיות ושאמאניות במערכת המשפט ומסתמך על ניטשה והאופי הכמורתי של השופטים והאופי הכנסייתי של בתי המשפט.  

אולי השורשים המאגיים והכנסייתיים שנוכחים לא-נוכחים בסרט "שם הוורד" הם המפתח להבנת ההתנגדות לשקיפות של מערכת המשפט ומערכות ציבוריות אחרות בישראל?

לא במקרה מייסד הוויקיפדיה מזכיר בראיון את סין בתור המודל הבולט של ההתנגדות לשקיפות. ההתנגדות היא לא כל כך לתכנים של הויקיפדיה, אלא לפרוצדורת השיפוט שלה שהיא המנוגדת ביותר לשיטה הבירוקרטית ההירארכית האנטי-רשתית המנדרינית שהרסה את סין וגרמה לה לכרוע ברך בפני המערב במשך מאות שנים בגלל התנגדותה למהפכת הדפוס: מהפכת המידע העצומה והחשובה ביותר לפני מהפכת האינטרנט.

מרושתים - לבלוג המלא