האוצר שכח את הגזר
החבילה של הירשזון מתגלית כעוד מופע להטוטים של סיסמאות חברתיות וצעדים אנטי-חברתיים
חבילת ההצעות הכלכליות של שר האוצר, אשר אושרה בממשלה, זכתה לכותרת המרשימה: "צעדים לצמצום הפערים החברתיים והגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה". לרגע קל אפשר היה להתבלבל ולחשוב שיש כאן בשורה חדשה, ואו-טו-טו מתחיל להתממש השינוי החברתי שכל-כך הרבה דיברו עליו בימי הקמת הממשלה, לפני פחות משנה. אך עיון מעמיק ומקצועי יותר בתוכניות המדוברות מראה שהסיסמאות החברתיות נשארו - אולם הצעדים מובילים בדרך אחרת לגמרי.
ההיגיון העומד בבסיס ההצעות הוא אותו היגיון המשווק על-ידי משרד האוצר מאז ימי נתניהו, ולפיו המקור לכל הצרות החברתיות בישראל הוא רמת השתתפות נמוכה בשוק העבודה. במסגרת ההיגיון הזה הסבירו לנו בשנת 2001, שקיצוץ בסך 14 מיליארד שקלים בתשלומי ההעברה יעזור למקבלי הקצבאות לחזור לשוק העבודה, ולמעשה רק ייטיב עימם. והנה חלפו להן שש שנים - והעוני רק העמיק. משכשלה המדיניות הזו, מציע כעת האוצר להוסיף טעות על טעות.
במקום לתקן את נזקי הקיצוץ, עוברים ל"מס הכנסה שלילי". לכאורה, קשה להתנגד להצעה נדיבה כל-כך, שהממשלה תשלים את משכורותיהם של אנשים עובדים. אך ליקוי בתוכנית הוא בהתעלמות מ-27,400 עצמאים עניים (109 אלף נפשות), שלא יהיו זכאים כלל להטבת המס השלילי. כפי שניתן להבין, זו הצעה בעייתית ביותר, שספק אם בסופו של דבר תשפר את מצב העובדים - או שמא דווקא את מצבם של המעסיקים, שיידעו שהם יכולים לשלם משכורות רעב, וכבר יהיה מי שישלים עבורם את המלאכה.
הנהגת המס השלילי וההטבות לעובדים יעלו לאוצר 1.7 מיליארד שקל. אם היה מדובר בצעדים העומדים בפני עצמם, היינו יכולים לחשוב שאמנם תועלתם שולית, אך גם אין בהם נזק. אלא שכדרכו של האוצר, כל גזר מגיע יחד עם מקל, וכששוככת ההתלהבות הראשונית מסלוגנים החברתיים - מתברר שהמקל תמיד גדול הרבה יותר. הצעת האוצר להעלות את המס המשולם על שימוש ברכב צמוד תכניס לקופתו 2.5 מיליארד שקלים בשנה. הנה באורח פלא, המדיניות החברתית החדשה, שבאה "להיטיב עם האוכלוסייה", מעבירה בסופו של יום יותר מ-700 מיליון שקלים מכיסי האזרחים למרתפי האוצר. במצב כזה אפשר אפילו לזרוק 67 מיליון לטובת מעונות יום לאמהות העובדות.
תוכנית האוצר כוללת גם פנסיה חובה, שהיא אכן צד ראוי - אך דווקא כאן מדובר עדיין ברעיונות כלליים, שהסדרי המימון שלהם עוד לא ברורים. בנוסף מבטיחים לנו הגברת אכיפה של חוקי העבודה, כאילו שבמדינת ישראל, אכיפת חוקים שנועדו להגן על העובדים זהו צעד שמחייב הכרת תודה יוצאת דופן.
בסופו של יום מתגלית תוכניתו של שר האוצר כעוד מופע להטוטים של סיסמאות חברתיות וצעדים אנטי-חברתיים, שהשורה התחתונה שלהם היא קיצוץ נוסף בזכויות האנשים העובדים, רישוש נוסף של מעמד הביניים והמשך המדיניות המאשימה את העניים בעוניים, המכבידה עוד ועוד על מעמד הביניים, והנותנת נגיסה משמעותית נוספת באחריות הממשלתית. עד שלא תוצג לנו תוכנית שיש בה שינוי כיוון של ממש, אין סיבה לאופטימיות בקרב הציבור הישראלי. לפחות לא בקרב העשירונים התחתונים שלו.
ד"ר רובי נתנזון הוא מנכ"ל מרכז "מאקרו" לכלכלה מדינית
פורסם לראשונה 13.02.07, 21:09
מומלצים
