בבניין פינתי בשכונת פלורנטין בתל אביב, מתכנסים חברי להקת בית הבובות ליום ראשון של הקלטות. האולפן משופצר ומלא בכל טוב: מיקומי המיקרופונים נמדדו בסנטימטרים, סלילי ההקלטה (כן, הסלילים ולא המחשבים) מוכנים לפעולה, והלהקה יושבת במקומה – כל אחד במרחק של כמה מטרים מהשני, מקשיב למטרונום שמכתיב את הקצב.
|
| מדברים ומנגנים ביום הראשון באולפן. עריכה: שלומי עטור (צילום: אורלי דיין) |
יותר מ-70 אלף עותקים מכרה הלהקה מאלבומה הראשון, "מדפים". כעת היא ניצבת בפני אחד המבחנים המאיימים ביותר בתעשיית המוזיקה: לנסות ולשחזר את ההצלחה של אותו אלבום שמפה לאוזן הפך להצלחה גדולה. "השאלה היא 'למה אתה מצפה?", אומר אמיר אטיאס, "באלבום הראשון הייתה לנו רק מטרה אחת – להקליט אותו כדי שנוכל להסתכל אחד על השני ולומר שטוב לנו עם זה. ועכשיו המטרה היא זהה. העובדה שהאלבום הראשון הצליח לימדה אותנו שאסור לחשוב יותר מדי אלא פשוט ליצור. אימצנו את זה בכל הכוח גם באלבום הנוכחי, ואם זה הצליח פעם אחת, אין לנו סיבה לעצור עכשיו, לשאול שאלות ולחפש את הנוסחה הנכונה. זה מה שעושה לנו טוב ואנחנו נהנים מזה, אז למה לא לרוץ בכל הכוח?".
הסיפור ידוע ומוכר, שני החברים, אמיר אטיאס ואיתי שיף, נסעו לטיול בדרום אמריקה ושם השמיעו למטיילים ישראלים אחרים את המוזיקה שהקליטו. כשהם חזרו לארץ, הם פתאום גילו שהשירים שלהם הפכו לפסקול של מטיילים רבים בדרום אמריקה ובמזרח, וגם הופצו שמועות רבות לגבי השירים – חלק מהטיילים היו בטוחים שהשירים האלה נכתבו סביב מדורה בצ'ילה. כשחזרו לישראל והחלו להופיע כלהקה, הם הופתעו לגלות שיש מאחוריהם קהל רב, שמכיר ואוהב את השירים.
עכשיו, כשהם לבדם אחראים על ההפקה המוזיקלית של האלבום המיועד, כבר אין מאחוריהם את סיפורי דרום אמריקה, אלא את הניסיון שצברו באלבום הראשון ובהופעות. "המטיילים בחוץ לארץ היו אמצעי שהתחיל את הדרך של האלבום הראשון", מוסיף אטיאס, "היום אנחנו באים ממקום אחר". הגיטריסט והמעבד נתן סלומון מסכים: "האלבום הראשון הצליח בזכות השירים, לא בגלל המטיילים – הם היו האמצעי. הרי לא כל ה-80 אלף שקנו את האלבום הם המטיילים. הוא פנה לכולם וזה מה שרצינו".
"אל תוציאו אותו! אתם תעשו לעצמכם נזק! הוא לא מופק טוב! הדיסק לא טוב! הסינגלים לא יצליחו!", אלא חלק מהדברים שחברי הלהקה היו שומעים באופן קבוע לפני יציאת האלבום הראשון, מספר הזמר איתי שיף, "אנחנו למדנו מהאלבום הראשון, ולא ממקום מתנשא חלילה, שאין נביאים במוזיקה", ממשיך שיף, "אנחנו עושים את מה שעושה לנו טוב. מוזיקה שנוגעת לנו ואנחנו מקווים שזה ייגע באחרים. אנחנו לא מגבילים את עצמנו, אלא רק מנסים ליצור את הסאונד והמוזיקה שלנו, בלי לחשוב יותר מדי".
עם צאתו של האלבום הראשון הביקורות לא החמיאו ללהקה, הרדיו לא אימץ והפלייליסט בכלל לא נכלל בלקסיקון. עם מכירותיו הגדולות וההופעות המצליחות, הדברים השתנו לגמרי. "הלוואי שנקבל ביקורות באלבום הזה", אומר סלומון, "כי זה סימן שאנחנו על הסוס. אם התקשורת ובייחוד המבקרים לא איתנו - אז ניצחנו. אם המבקרים יאהבו את האלבום, אז אנחנו בעיה".
שיף: "נתן בטראומות מהמבקרים".
סלומון: "בכלל לא טראומה, אני מאוד אוהב ביקורת ואני מאוד אוהב לקרוא, גם אם זה משהו מרגיז".
שיף: "אנחנו ממש לא נפגעים ממה שכותבים. זו דעה, זו אמנות. כשקיבלנו את התשובות השליליות מהרדיו. זה לא היה קרוב לפגוע בנו או לשבור אותנו, כי קיבלנו פידבק עצום מהקהל. עדיין הבאנו 600 אנשים להופעות שלנו, שעמדו על הרגליים,
שרו וצרחו את כל השירים וזה מה שנתן לנו את הכוח. בלשון עדינה יותר, מה שנתן מתכוון, זה שהמבקרים כבודם במקומם מונח, אבל הם מגיעים ממקום אחר. קהל בא ליהנות ממוזיקה ומבקר בא לנתח אותה. יכול להיות שהמשקפיים שאתה שם ומסתכל איתם על הדברים נותנים לך פרספקטיבות שונות, אבל אם המטרה היא כיף, אז אני חושב שאנחנו מצליחים לספק את זה".
הקלידן, זיו לביא: "זה גם תלוי בטון, אם הביקורת היא בנימה אישית של המבקר והוא נותן שם המלצות או תמונה שבאמת נובעת מהטעם שלו, אז אין מה להיעלב. אבל אם יש איזו אג'נדה נסתרת שלפעמים יש לחלק מהכתבים, אז אני לא יודע אם זה מעליב, אבל זה מציק".
שיף: "כשיש לאדם את האופציה להעביר מידע מחדרי חדרים, אחרי שהוא יושב עם הלהקה, יש לו אחריות מסוימת. הוא יכול להעביר את האינפורמציה כפי שהיא, אבל הוא גם יכול לתת חותם אישי. החותם יכול לבוא במינון הגון או שהוא יכול לבוא ממקומות אחרים. כל עוד זה מגיע ממקום לא הגון, אנחנו נעדיף לשמור את המרחק מאותה אינטרפרטציה של המציאות שלנו וליצור אותה בעצמנו בהמשך".
אז מה עושים כשמקבלים ביקורת שלילית?
לביא: "בעיקרון, לא צריך לקרוא עיתונים. כולם יודעים לתת ביקורת, גם ברחוב. ואתה בוחר כדרך חיים שלך, מתי לקבל אותה ומתי לא. לבחור מתי היא בונה ומתי היא מגוחכת".
הבסיסט, שי חלמיש: "ההשפעה העיקרית של הביקורת היא יותר על האגו. אבל אגו זה לא העיקר, זה הטפל. זו בסך הכל דעה של בנאדם אחד ולא יותר מזה. ההשפעה של זה היא עדיין מאוד מוגבלת".
מה הרגשתם כשנודע לכם על המכירות הרבות של האלבום הראשון?
שיף: "הופתענו. אני חושב שכל אמן שימכור כזו כמות של דיסקים באלבום הראשון שלו, הדבר הראשון שהוא יכול לומר שזו הפתעה. אני יכול להגיד לך באופן חד משמעי שלא ציפינו. במיוחד לאור התגובות השליליות שקיבלנו בהתחלה".
סלומון מוסיף: "לכולם יש מקום, למוזיקה טובה יש מקום. אם היא טובה, היא תמיד תצליח, ואם היא פחות טובה, אז היא פחות תצליח. אף אחד לא לוקח לאף אחד את המקום".
ואיזו מוזיקה אתם שומעים עכשיו?
סלומון: "אנחנו מאוד אוהבים את דריה פלג, מעריצים אותה".
דני מקוב: "מי זו?"
לביא: "זה החיקוי של 'ארץ נהדרת' על הזמרות החדשות בארץ".
סלומון: "זה טוב, יש לזה קליפ יפה, מרגש".
חלמיש: "'מוניקה סקס' - הרכב הרוק הכי טוב שיש בארץ".
בסופו של יום, חברי הלהקה מרגישים מרוצים. ביקורת שליליות או חיוביות, הם ממשיכים בשלהם. "החלטנו שאת ההפקה המוזיקלית נעשה במשותף", מרחיב אטיאס על תהליך היצירה, "זה היה ברור שזה מה שיקרה וזה הבדל רציני מהאלבום הראשון. את ההפקה המוזיקלית ואת העיבודים עשו 'בית הבובות' ביחד. ולא רק נתן סלומון כפי שהיה באלבום הראשון".
"אז גם לא בדיוק היינו להקה", מוסיף שיף, "היינו ארבעה חבר'ה: נתן, אמיר, זיו ואני והלהקה עוד שינתה תלבושות כמה וכמה פעמים. היום אנחנו הרבה יותר מגובשים, הצלחנו להגיע לסאונד שלנו שיצרנו. לא הגבלנו את עצמנו, זה מין תהליך טבעי שנוצר. עברנו שנתיים מאוד אינטנסיביות בהרכב הנוכחי. הופענו בלי סוף ועבדנו בחדרי חזרות בלי סוף, הצלחנו להגיע גם ברמה המוזיקלית וגם ברמה החברתית למין גיבוש כזה – ובסוף, אנחנו אחוקים כאן כולם".
