אופירה: מכירת סוף עונה

"שארם-אל-שייח', חזרנו אליך שנית!" כך שרו בישראל בעת שהמדינה כולה חגגה את נצחוננו הגדול במלחמת ששת הימים. שבנו אליה יותר מעשור אחרי שנכבשה לזמן קצר במלחמת סיני. "מוטב שארם א-שייח' ללא שלום משלום ללא שארם א-שייח'" הכריז משה דיין ברהב, אפוף באופוריה שאפיינה את העידן של אחרי 1967. נדרשה מלחמה עקובה מדם אחת כדי שישנה את דעתו ויהפוך לאחד ממחזיריה לידי המצרים. 

לא רבים זוכרים את השם "אופירה", שניתן לשארם-אל-שייח' אחרי כיבושה על ידי ישראל. אופירה, בירת מרחב שלמה בדרום חצי האי סיני היתה היישוב הוותיק באזור: בת 12 היתה העיר כשנעזבה. היא התפנתה מיושביה כמו התנחלויות נוספות בסיני, ביניהן נואייבה ויישובי פתחת רפיח, במסגרת החלטה שנפלה ב"פסגת אופירה", על-ידי בגין וסאדאת. העזיבה הושלמה ב-1982. המהלך עבר בכאב דומם, בניגוד לפינוי ימית הרועש, הזכור לשמצה. בתיה לא נהרסו ושדה התעופה של חיל האוויר שהוקם במקום, "אופיר", הפך להיות נמל התעופה הבינלאומי של שארם א-שייח'. 

זכרה של אופירה דהה ברבות השנים בד בבד עם עליית קרנה של עיירת המפרץ שארם א-שייח' ("שארם" משמעו לשון-ים בערבית) כמעוז תיירות יפהפה ותושביה הבדואים שבו אליה. אבל גם מה שלא עושה רעש, יוצר טראומה, אם לא בזיכרון הקולקטיבי, אזי בזיכרון הפרטי של אותם מפונים. בקטע שלפניכם, ששודר בשבוע שעבר ב"כך היה", רצועת הנוסטלגיה של ערוץ 1 בהגשת יגאל רביד (א'-ד', 18:15; המיטב ביום ו' ,19:00) נראית העיר בשיממונה כאשר פינויה נראה באופק. כמה מתושביה מכונסים בבתי העסק שלהם ומדברים על הפיכתם במחי החלטת ממשלה מחלוצים לבלתי רצויים. תחושות של אי ודאות לגבי גודל הפיצויים ומועד הפינוי חונקות את גרונם ואווירה מלנכולית של קץ שורה על העיר.

עבור אלה, הפינוי הנו אובדן של תקופת חיים שהיתה ושיכלה להיות. התיישבות שאתמול נחשבה לגיטימית ואף מהוללת, מוכרזת היום ככתם בעברם והם מגיבים בעצב שקט אך חזק. הדימיון של ערב פינוי זה לימי טרום פינויים הלא אלים של חלק מיישובי רצועת עזה וצפון השומרון גדול מאוד. עם זאת, נכון יהיה לומר שהנסיבות כאן היו קלות באופן יחסי. רוב "מפוני סיני" עזבו מרצון, אחרי קבלת פיצויים. מניעי ההתיישבות בחצי האי נעדרו ברוב המקרים מרכיב אידיאולוגי חזק. לא היה פירוק יישובים תחת אש ולא נתעוררה בעיה של הוצאת קברים מאופירה. אבל הדבר נעשה בעמימות, ללא ליווי נפשי, ללא שרטוט של עתיד ברור, מה שגרר שברים בחומר וברוח. קהילות נותקו ממקום ישיבתן ואנשיהן התפזרו לכל עבר ונותרו לבדם עם קשיי ההסתגלות למקום מגורים חדש ולמקורות פרנסה אחרים. המרקם החברתי נפצע אנושות ותחושת התלישות גברה על תחושת השייכות. אף שהרוב שיקמו את חייהם, אחרים לא נרפאו. אופירה ניטשטשה מזיכרוננו, אבל לא מליבם.

• את כל התוכניות של "כך היה" ניתן לראות באתר רשות השידור
• לקטע הקודם מתוך "כך היה" - שרון כבר לא שר ביטחון