דיכטר, פישלת
במקום לנצל את ההזדמנות ולטלטל את הגוף המאובן, הוא בחר שוב לשפוך שמן על מים - ולמנות את "אנשי שלומנו"
השר לביטחון פנים הוכיח כי למרות היותו ראש שב"כ מהולל בעברו, הרי שבהווה הוא בסך-הכל פוליטיקאי קטן, שאין ביכולתו להנהיג מהפכה אמיתית.
דיכטר נכשל פעמיים: פעם אחת כאשר מינה את ניצב יעקב גנות למפכ"ל - אותו גנות אשר כבר היה מחוץ למשטרת ישראל, ואשר בית-המשפט העליון מתח
עליו ביקורת חריפה באשר להתנהלותו; ופעם שנייה כאשר מינה את ניצב מיקי לוי כסמפכ"ל, אותו מיקי לוי הידוע בקשריו ההדוקים עם ראש הממשלה. מקורבי אולמרט יכולים לזעוק עד לב השמיים כי לא הייתה לו נגיעה למינויו של לוי, אולם לא תמצאו אדם בר דעת אחד אשר יקנה זאת. אמנם, זכויותיו של ניצב לוי רבות, והוא נחשב לקצין מעולה. אולם קרבתו היתרה לראש הממשלה מעלה את החשש, כי למשטרה לא יהיה היום רצון לחקור אירועים הקשורים לו. אולי המינוי כשר, אבל הוא מסריח.
לידי השר לביטחון פנים נפלה הזדמנות מדהימה להטביע חותם על מערכת המשטרה של מדינת ישראל - והוא החמיצה. במקום לתפוס את השור בקרניו ולנצל את מגש הכסף אותו הגישה לו ועדת זיילר, על-ידי שינוי מוחלט של פני המשטרה - הוא בחר בדרך של פוליטיקאי קטן, קרי: העדיף לשמור על הסדר הישן, שכן "שקט הוא החשוב. העיקר לא לעשות גלים".
אזרחי ישראל יודעים כי המשטרה, ולא מהיום, איננה מתפקדת כלל. אין לאזרח הממוצע כל ביטחון, וניתן לראות זאת בהקמת משטרות פרטיות על-ידי רשויות מקומיות רבות, כאשר המשטרה ממש "ששה" לשתף פעולה בהפרטת ביטחון הציבור. כל אזרח, אשר נזקק למשטרה עקב נזקים לרכושו, מכיר את תחושת התסכול הנוראית, כאשר במשטרה גובים את עדותו ושולחים אותו לחברת הביטוח שלו במקרה הטוב. כולנו מכירים את היחס המזלזל לתלונות של נגד עברייני רכוש ועבריינים אחרים.
חוקי המדינה קובעים במפורש כי המשטרה היא האמונה על הסדר הציבורי. תפקידה לעסוק במניעת פשע, ולא בצילומים של מפקדים לאחר שכבר בוצע. אלא שגם במשטרה כבר לא מאמינים ביכולתו של הארגון המוכה הזה להתמודד עם רמת הפשיעה הגדלה והולכת. כאשר קצינים מקודמים מסיבות שאין להן כל קשר ליכולותיהם, אזי אין סיכוי שאנשים טובים באמת יישארו במערכת. כאשר ברובד הפיקודי דואגים לטייח חקירות נגד ראשי רשויות ואישי ציבור בעלי קשרים, אין סיכוי להבריא מערכת כזו. הראיה הברורה לחוסר האמון של אותם שוטרים במערכת היא הצורך שלהם להדליף חומר לעיתונות, כדי שזו תיצור את אותו לחץ ציבורי שהביא להקמתה של ועדת זיילר.
מספיק לראות את הפרסומים בעיתונות היומית באשר למחדלים מטופשים, כדי להבין את גודל השבר. אין מדובר במשבר נקודתי, כזה שסילוקו של הש"ג או אפילו ראש המערכת יביא לתיקונו. המדובר במשבר עמוק בהרבה, הנובע מהתנהלות הצמרת. כאשר קצין בכיר מתחבק באירוע כלשהו עם ראש רשות שנגדו מוגשת תלונה, האם מישהו באמת חושב שהתיק יטופל בלא משוא פנים? אין קצין צדיק כזה. כאשר קציני משטרה מסתופפים ומתגודדים עם עבריינים כאלה ואחרים, אין סיכוי שהמשטרה תוכל לחקור באמת ולשמור על ביטחון הציבור.
דיכטר יכול היה לפעול במהירות ובנחרצות כדי לטלטל את המערכת המאובנת הזו על-ידי הבאת קצינים צעירים מצה"ל, קצינים שלא הושפעו עדיין על-ידי המערכת
הפוליטית, כאלה ש"לא חייבים" לאיש אלא לחוק ולמדינה. אבל השר בחר לפעול בדרך הקלה מבחינתו, כפי שפעלו כל הפוליטיקאים לפניו, ולמסמס את ההזדמנות להחזיר עטרה ליושנה; ההזדמנות ליצור משטרה שעבריינים יידעו כי אי-אפשר לקנות אותה, ושאנשי ציבור יידעו שאין להם השפעה עליה והיא תחקור לעומק כל דבר ועניין. משטרה שתקבל גיבוי ותקציבים, וכזו שלא נתבייש בה.
מצד שני, מי באמת רוצה משטרה חזקה - האזרח שאין לו ביטחון? ההורים שאינם ישנים בלילה, כיוון שילדיהם חשופים לבריונים באתרי הבילוי? אלה כנראה פחות חשובים מבחינתו של השר לביטחון פנים, שהרי התמודדות עם בנייה מחדש של המערכת היא התמודדות לטווח ארוך - וזמן הוא כידוע דבר שלפוליטיקאי אין. מי יודע, אולי כבר בסוף החודש, בעקבות ועדת וינוגרד, ייטרפו הקלפים - ודיכטר עצמו יצטרך ללכת לבחירות? לכן, הרבה יותר קל לנסות ולשפוך קצת שמן על המים הסוערים, כדי להרגיע את פני השטח ולו לזמן קצר.
הכותב שימש חבר-כנסת בסיעת שינוי וכיום עומד בראש תנועה למינהל תקין ברשויות המקומיות
