חוגר כמפתח

יש לי חבר, שבלי להעליב (כי כל חברי יהיו בטוחים שאליהם כיוונתי באופן אישי), נראה די רע. לא מאוד שמן, אבל עם נטייה, נמוך יחסית, ובפרצוף שלו יש משהו שהיה יכול לסדר לו מקום במחלקת הזוחלים בגן הזואולוגי. אבל מה, הבחור משוכנע שהוא נראה בן זונה. לפעמים הוא גם נותן דרור ללשונו כשהוא עומד מול המראה, בטוח שאין ביקום יצור ממין נקבה שלא ייפול לרגליו.

בדרך כלל זה מצליח לו, שהרי נשים - יודע כל מי שצבר מעט קילומטראז' בנבכי המוח הנקבי - נמשכות לביטחון עצמי, לכסף ולשכל, הרבה לפני שהן מסתכלות על הקוביות בבטן. אולי הן מפנטזות על להירדם לצד רן דנקר, ולהתעורר בעוד כמה עשרות שנים ליד ריצ'רד גיר או פירס ברוסנן, אבל אצלן יש לפחות הפרדה בין דמיון למציאות. גבר שמפנטז על אנג'לינה ג'ולי, לעומת זאת, יודע בוודאות שהיא גרה עם בראד פיט החנון רק כי עדיין לא יצא לה לפגוש גבר מרשים כמותו. וכך לגבי כל סוג אחר של "בעיה" נשית: מלסביות ועד לעובדת היותה אשתו של החבר שלך, הכל תאונה מצערת שאירעה רק בגלל שלא נגלית לעיניה ברגע הנכון. האפשרות שהגברת ג'ולי היתה מכירה אותך ובכל זאת בוחרת בפיט הנמושה, פשוט לא עולה בדעתך.

זוכרים מה מבדיל בין זונה לשרמוטה? זונה תזדיין עם כל אחד; שרמוטה תזדיין עם כל אחד חוץ ממך. ככה זה, אין מחילה לפגיעה בכבודו של גבר. כלומר, של גבר עם ביטחון עצמי. כי על כל אחד שמביט במראה וממלמל לעצמו "אני נראה תותח", יש לפחות אחד שרואה שם את עצמו ומרגיש איך הזין מתכווץ ונעלם לו מתחת לקיפול התחתון של הכרס. ובכלל לא חשוב אם הכרס הזאת גדולה מזאת של התותח.

אוקיי, לדבר על יופי גברי זה קצת מביך, ולכן נזדקק שוב למתנדבת מהקהל. הנה אישה מול מראה: היא יכולה לעמוד שם שעות, לחפש קמטים זעירים מסביב לעיניים, להחליק על הצוואר, לבדוק איך החזה נראה בפרופיל — כשכל קשר בין המציאות לבין הממצאים שהיא ממציאה, קלוש ביותר.

כמה פעמים שמעתם כוסית מתלוננת שהיא משמינה? בעלת פני־תינוק מצרה על קמטים עלומים? וכמה פעמים ראיתם כונפה, אחת שלא הייתם נוגעים בה אפילו עם מדיניות יציאות של הצבא הסורי, מלקקת את הליפסטיק משפתיה בתאווה של מי שזה עתה ראתה את ליב טיילר משתקפת מדמותה במראה?

בקיצור, הכל תלוי בטיב הדימוי, ברגע שבו אדם ניצב מול המראה, בוהה בעצמו וממלמל "אני תותח", או שמא "אני אפס". אצל נשים האמת מיד יוצאת לאור: אם את נראית טוב אבל סובלת מדימוי עצמי רע, כל גבר ישמח לתרום לחיזוק הביטחון העצמי שלך. אצל גברים זה עניין הרבה יותר מורכב. מי שלא חי בשלום עם איך שהוא נראה, יבטא את זה לרוב בשתי דרכים מנוגדות: חוסר ביטחון עצמי או אגרסיה.

דווקא השנייה, בניגוד למה שנוטים לחשוב, היא האופציה הטובה יותר. אגרסיה יכולה לסבך אותך כהוגן, אבל גם להנחיל הצלחות שעשויות לשפר את הביטחון העצמי. ביטחון עצמי נמוך, לעומת זאת, מתבטא בהתנהגות אנדרדוגית, שזה הדבר האחרון שאישה מצפה למצוא בגבר. ומה קורה אז? עוד מפלה לדימוי העצמי המעוך ממילא. אבל עזבו הכללות, בואו ניגש לגופו של עניין. כלומר, לגופי.

צובר בבטן

יחסי הגומלין הטעונים שבין ההוויה הפיזית להכרה הרגשית מעסיקים אותי לא מהיום. הקורא המתמיד ודאי זוכר את סדרת "שקם את עצמך", שבה פצחתי לפני כמעט חמש שנים מעל דפים אלה ממש (אבל ממש: גם אז זה היה בדיוק אחרי שבחרתם את אנג'לינה ג'ולי לאישה הכי סקסית בעולם). למצטרפים חדשים, הרי תקציר הפרקים הקודמים: ממרומי 150 קילוגרמים, שרובם מרוכזים בכרס אימתנית, יצאתי למסע שיפוצים שכלל דיאטה, אימון גופני מפרך, קצת קוסמטיקה ועוד. בסוף הרמונט הצלחתי לעצור את מחוגי המשקל כמה גרמים מתחת לתלת־ספרתי, כלומר מינוס 50 קילו - ופלוס כמה תובנות על החיים. למשל, שבניגוד לדעה הרווחת בשמאל, קשה יותר להגן על גבולות קטנים: המהפך החזיק בערך שנה, ומאז כורסם באיטיות כמעט כדי חציו, עד שהחלטתי לעשות מעשה ולחזור להתאמן בצורה מסודרת; או למשל, שגם אם המחוג מתייצב על פחות ממאייה, אני עדיין מזכיר יותר את צביקה הדר ביום טוב מאשר את איציק זוהר ביום רע; או שלהמשיך בתהליך הזה ידרוש ממני תעצומות גוף ונפש, שאדם בעשור הרביעי לחייו שאסמו מלא בר וביתו הומה מתינוקות יתקשה לגייס.

אבל היו גם תובנות מעמיקות יותר. למשל, שאפילו ביקור חטוף במחוזות ה"שווים" עשוי לחולל נפלאות בנפשו של הגבר. נפלאות שבהתחלה כמעט פירקו את חיי כפי שהיו מוכרים לי עד אז - ובהמשך, במעין הפוך־על־הפוך שאין צפוי ממנו, חיזקו את יסודותיהם. לא שאם תפתחו היום את אבן שושן תמצאו את תמונתי ליד ערכים כמו "ביטחון עצמי" או "אסרטיביות", אבל בגדול, אני מביט לאחור בחמלה מסוימת על מי שהייתי בשנים שבהן הלכה כרסי לפני.

אגב כרס, זאת היתה ונשארה החולייה החלשה בתהליך השיקום ההוא. אפילו מתמונות סיום הפרויקט לא נעדרו אותם קילוגרמים סוררים, שסירבו להרפות ממותני גם אחרי שנה שבה אכלתי בעיקר עשב והתמדתי באירובי לפחות 200 דקות בשבוע. וכאן, כנראה, נבט זרע הפורענות של הפרויקט הנוכחי. אני רוצה להיראות טוב לא רק בז'אקט מחויט, אלא גם בבגד ים; להיראות טוב לא רק יחסית למי שהייתי, אלא באופן אובייקטיבי ואבסולוטי. מה שכן, הגבול שלי ברור: מי שרוצה ניפ־טאק, שיפתח טלוויזיה אחרי המעצבנות האלה שבסוף יאיר לפיד. במילים אחרות, איזמלי הפלסטיקאים יכולים להישאר בנדנם. אבל אם מה שנדרש ממני הוא להפוך שוב את פירמידת המזון שלי ולדחוק משקולות כאילו אין מחר, על החלק שלי בדיל אני מוכן להתחייב.

שריר וקיים

לא שזה הולך להיות קל. גם ככה אני מתאמן לפחות ארבע פעמים בשבוע במכון "גו־אקטיב" שבמרכז וייצמן, בואכה בית החולים איכילוב (על לוח המודעות כבר תלוי שלט: "אם השמן נופל על הקרוס־טריינר, להעיף אותו לקרדיולוגית דרך החלון"), ונותן יפה גם באירובי וגם במשקולות. אבל כל זה מספיק לי בקושי כדי לשמור על צלם אנוש, ולא מהסוג שמישהו היה הופך לפוסטר.

זה לא שאני יורד מהמכשיר ויוצא לציד שווארמות על מדרכות תל אביב, אבל כריך עוף שלם פלוס מיץ תפוזים מסניף ארומה שלמטה בהחלט נמצאים בתפריט החירום של אחרי האימון (אם כי מאז שהפסיקו להעליב שם כושים, משהו באווירה השתבש). וזה בלי להזכיר את התפריט של "אחרי השבוע", שכולל בערך חמישה־שישה חצאים על המדרכה של מתי בפלורנטין, כשהגברת סוניה חותכת סלט, מקפיצה קבנוס עם שום ובצל במחבת, מניחה לפני חתיכה של מטיאס עם בצל ולימון, או צלחת "ארבס" מעלה אדים - ואת הכל אני דוחק יפה פנימה בעזרת כיכר לחם לבן. בנסיבות העגומות האלה, אפשר להבין איך שגרת אימונים שהיתה מהדקת כל אדם אחר לכדי חטיבת שרירים יצוקה, מצליחה רק להחזיק אותי במצב קריטי אך יציב.

והפעם עוד הצבתי לי רף די גבוה: אם בפרויקט הקודם הקצבתי לעצמי שנה להעיף 50 קילוגרמים מ־150 - קשה, אך אפשרי - הפעם אני רוצה להיות בודי־בילדר, מהסוג שאפילו גברים סטרייטים מסובבים אחריו ראש כשהוא חולף ברחוב. מהסוג שנשים אומרות עליו "איכס, אני שונאת את כל השרירים המנופחים האלה", אבל בערב, כשהחבר הרופס שלהן תוקע אותן, מוכרחות לחשוב על האיכס הזה כדי לגמור. אני לא משלה את עצמי שבתוך שנה אגיע להיות "מר ישראל" בכבודו ובעצמי, אבל בהחלט מקווה להציג מועמדות לגיטימית לשלבים המוקדמים.

ועוד משהו: אם בפעם הקודמת הייתי בטוח שאעמוד במשימה, הפעם אני קצת יותר ספקן - ולא רק בגלל שבאזור הבטן אני דומה יותר לאבי ביטר מאשר לבודי־בילדר. בכל זאת, אני כבר לא ילד. לפני חודש חנכתי את השנה ה־38 בחיי, וזה גיל שבו השרירים כבר לא נבנים כמו פעם. אבל שיהיה ברור, אם אני נכשל, תעמדו כולכם בתור ללעוג לי בטקס השפלה פומבי שהמערכת תשמח לארגן עבורכם בהתנדבות. והנה עוד אבל - וזה האבל האמיתי - אם אני מצליח, אין יותר תירוץ לאף אחד מכם. לא משנה הגיל, המשקל, או אם עברו יותר מ־20 שנה מאז כפיפת הבטן האחרונה שלכם בטירונות. אם קיפניס השמן מצליח לגדל קוביות בבטן, אין יצור חי על הפלנטה הזאת (טוב, בסדר, הוקינג פטור) עם סיבה מספיק טובה להישאר עגלגל.

בקרוב נערוך היכרות עם ליאור, האיש שהפך אותי לפרויקט האישי שלו: מאמן כושר ב"גו־אקטיב", בעצמו בודי־בילדר שמתכונן לתחרות מר ישראל הקרובה, ואיש אמיץ שהסכים לעבור את המבחן הכי קשה מאז הכה משה רבנו בסלע והוציא ממנו מים - להכות אצלי בבטן ולהוציא ממנה קוביות. אם הוא ייכשל, הוא מסתכן ממש כמוני בפדיחה פומבית. אם יצליח, הוא יוכרז כמאמן הכושר הכי תותח בתולדות הז'אנר. כי בשנה הבאה, חודש אחרי שתבחרו שוב באנג'לינה כאישה הכי סקסית בעולם, תוכלו לשחק קובייה הונגרית עם הבטן שלי. מילה של קיפניס, ויש לי בדיוק שנה להוכיח לכם מה היא שווה.

מאסה קריטית

קיפניס גילה שהגוף שלו מכיל 53 קילו שרירים. אנחנו מניחים שרובם של פרות

במסגרת ההכנות לפרויקט שיהפוך אותי מדובי־בילדר לבודי־בילדר, עליתי על ה־In Body - מכשיר חכם להפליא שמנתח תוך דקה את מבנה הגוף שלך, בודק יחסים בין מסת שריר לאיכסת שומן וממליץ לך כמה להוריד, להוסיף ועוד המון דברים שלא הבנתי (הם היו כתובים באנגלית), אבל בסך הכל קיבלתי את ההרגשה שאני יכול לשוחח עם המכשיר על כל נושא שבעולם: מעודף משקל ועד תפיסה מעוותת של דמות האישה.

ולמספרים: המחשב מנבא לי עתיד מזהיר, אם רק אצליח להתכנס ממשקל של 134 ק"ג למשקל של 107.4 ק"ג - אבל רק בתנאי שכל מה שאפחית ממשקל גופי יהיה שומן. אשר למסת השריר, התוצאות היו מפתיעות; על פי המחשב, מסת השריר שלי מסתכמת ב־53 ק"ג, כלומר מספקת בהחלט. נכון שאם רוצים להפגין ניצוצות של בודי־בילדינג אפשר וצריך לשפר גם אותה, אבל עיקר הסיפור כרגע הוא בדרבי שריר־שומן. ואגב שומן, מתברר שיש לי בגוף כרגע משהו כמו 43.3 ק"ג מהחומר הלבן. 20 ומשהו קילו מתוכם - בהנחה שאתם לא הולכים להשתמש בי לתבשיל קדירה - מיותרים.