סהרורים מחוץ לרשת

ביצירתו של SleepWalkers - Doug Aitken, שהוקרנה החודש על קירותיו החיצוניים של מוזיאון MoMa בניו יורק, מככבות חמש דמויות, שקמות, מתרחצות ויוצאות לעבוד מזריחה ועד שקיעה. התסריט דומה ליצירה "1 year performance video" (שנת 2004) אותה תיארתי בפוסט קודם "צמד אמנים כלאו עצמם בסייברספייס". היצירה "מהממת" בעוצמתה וגודלה, ומבליטה את אי הנחת החברתית, הזוהר, האטימות והאליטיסטיות הרווחת במנהטן.

Aitken, משתמש במעטפת בניין שלם כעור עליו מקועקעים או נצרבים דימויי הווידיאו שלו. גיבורי הסרטונים הם ידוענים, דונלד סאתרלנד, שון מרשל, טילדה סווינטון, סאו ז'ורז'ה וראיין דונוהו שמנהלים את סדר יומם העמוס.

למעשה זו אותה ההצצה לחדרי דמויות כמו ב"מיצב הווידאו של השנה", אך הפעם התמונה מוצגת לא על מסכי המחשבים האישיים בביתם של הגולשים, תוך צפייה אינטימית, אלא על קירות ציבוריים של העיר הגדולה, תוך טשטוש בין המרחב הפרטי והציבורי. אלו הם מסכי המשך של Times Square ודומיהם, מרכזי המסחר, לוחות הפרסומות וחיי היום יום שחברו יחדיו למרחב המדיה המאחד. הביטחון היחיד במציאות פוסט 9/11 בניו יורק, היא במרחב הווירטואלי.

האמנות בסייברספייס עברה טרנספורמציה והואצה, למהירות האור. היצירות יצרו "שיקוף" לקירות המוזיאון, פרצו אותם, וכעט הן נצפית מבחוץ! במהירות האור, היצירות הפכו לקוונטיות, נמצאות בסופרפוזיציה, דהינו בכל מקום, גם בתוך המוזיאון, גם מחוצה לו, וגם בסייברספייס.

הסייברספייס הוא לולאת מוביוס היוצרת מניפולציה על הדימוי, תוך הפיכה מצד לצד וממרחב אחד למשנהו. שחרורה הסופי של היצירה מכוח המשיכה של המוזיאון, אל הסייברספייס יתרחש ברגע שקובעי המדיניות היושבים בתוך קירות המוזיאון הממשי, הליניארי וה"איטי", ירפו את אחיזתם מהיוצר ויצירתו ויאפשרו פעולה מקוונת של היצירה, כפי שעושים מלכתחילה אמני הרשת. היצירה שהפכה לזרם רב עוצמה של פוטונים, שמקורו המוזיאון המשמש כקתדראלה, נתקלה בקיר ונעצרה.

Aitken, בקש להשיג אפקט דרמטי על-ידי גודל היצירה ועוצמת האור שלה, המוקרנים באמצעות שמונה מקרני וידאו ענקיים. האפקט המתקבל אמנם מרשים, אך מוגבל לקרבה פיזית למוזיאון ולמספר הצופים הנוכחים במקום המקפיא, בעונה זו של השנה. אם נכפיל את מספר הצופים הפוטנציאליים ברשת האינטרנט, בשטח המסכים שבהם צופים, נקבל יצירה בעלת אפקט חזק יותר בכמה סדרי גודל, כפי שעשו בחכמה "שני האמנים שכלאו עצמם בסייברספייס".

נשאלת השאלה, האם ההקרנה הפנומנאלית, אינה אלה רגעיו האחרונים של המוזיאון כמשכן האמנות האיטית והליניארית, כאשר הוא מפיץ אור אדיר לכל עבר, כפי שקורה לכוכב המכלה את חומר הבעירה שלו, רגע לפני הכריסה הגדולה לתוך החור השחור של הסייברספייס.

מהירות האור הפכה את השחקנים למידע דיגיטאלי ולדימויים משוטחים הזהים זה לזה בעוצמתם, המרצדים על פני השטח הפיזי של העיר. המידע הדיגיטאלי מבצע קפיצה קוונטית ויוקרן Times Square הסמוכה, בפיקדילי בלונדון, בתל-אביב או על כל מסך בעולם. המדיה הדיגיטאלית מאז ומעולם מקדמת ידוענים, המתעלים עצמם בכל ערוץ תקשורת אפשרי כמו מדונה, למשל.

ספין אלקטרוני תזזיתי זה, בא לידי ביטוי גם בפעולות השחקנים, כאשר סאתרלנד רוקד סטפס על מכסה המנוע של המונית שפגעה בו קודם, מרשל מסתחררת במחול דרווישי, וז'ורז'ה מסובב לולאת חבל. סווינטון מנגנת נמרצות בכינור, ודונוהו תוך כדי תיפוף, יורד לרכבת התחתית שנוסעת במסלולים סיבוביים נעלמים מתחת לפני השטח, כאותם מסלולי אלקטרונים נעלמים וסהרורים.

מרושתים, לבלוג המלא