פאוור ריינג'ר

+ פוזה, כוח, גודל, עוצמה

- המון כובד והמון יוקר

יום קר בציריך, ואני מקווה שגם בכוס אמא של מי ששלח אותי לכאן. מינוס אלוהים יודע כמה, ואני הייתי צריך ללכת איזה 150 מטר - ברגל, מחוץ לטרמינל - עד המיניוואן שלקח אותי. באמת נראה לכם שהעבודה הזאת מגניבה? אתם טועים. עובדה, המיניוואן לא היה מחומם בכלל. מצד שני, הוא לקח אותי לטרמינל הקטן בקצה שדה התעופה השווייצרי, המקום שבו ארקדי ורומן ומימן מחנים את הצעצועים הסילוניים שלהם, רחוק מההמולה המעייפת של שדה תעופה בינלאומי סואן. ושם דווקא כן היה חם, וגם אחלה אספרסו וקרואסון טרי כזה, עם קונפיטורה וחמאה. גם הדיילות היו בסדר, אבל הן משווייץ, אז זה לא אומר כלום.

בכל אופן, מטוס המנהלים הסילוני והקטן והחמוד שהטיס אותי אחר כך דווקא היה נעים לאללה. כורסאות נוחות, בטמפרטורה המתאימה. גם הסטייק היה עשוי לא רע, אבל נראה לי שהיין סבל קצת מהטלטולים האלה בהמראה. וכל זה בשביל? לנהוג במכונית נורא מעניינת. איפה? במרוקו. למה, אתם מכירים עוד מקום שאפשר לצאת בו לסשן נהיגה עצבני על הבוקר, ואחר כך לאכול ארוחת צהריים עם קוסקוס אמיתי, גריסים מתפוררים כאלה, וחתיכות כבש/ עגל/ השד יודע מה עם המון רוטב וירקות שורש חתוכים עבה?

הנה העובדות: לנד רובר, שהביאה לנו כמה מהמכוניות שאנחנו הכי אוהבים, כמו ריינג' רובר ודיסקברי, החליטה בשלב כלשהו של חייה שזה לא מספיק. היו לה עוד שני דגמים, נכון, אבל אלה קצת פחות מדברים אלינו. הראשון הוא הדיפנדר, רכב שטח קלאסי ונוח כמו מיטת מסמרים. מכונה שעוברת בכל מקום, אבל מתהדרת בעידון של אלוף תאילנד בקיק־בוקסינג. השני הוא הפרילנדר, שזה מין רכב כביש־שטח חביב אם אתם עקרות בית נואשות. אבל ב־2005 החליטו האנגלים להרחיב את היצע הדגמים (ככה קוראים לזה, בחיי), אז הם הציגו משהו שנראה כמו ריינג' רובר קופה, או כמו דיסקברי סטיישן, וקראו לו ריינג' רובר ספורט. לאמור, רוצים באמת להיות מיוחדים ולעמוד בלי בושה ליד הגירסאות הכי חזקות ויקרות של X5 ופורשה קאיין? זה האוטו שלכם. במיוחד עם חלונות כהים ובצבע שחור.

צרות של פלאחים

בגלל שהריינג' רובר ספורט צריך להיות כזה - כלומר, להוביל אנשים נורא עשירים שיכולים באותה קלות לקנות פורשה קאיין טורבו - הוא קיבל מנוע בן זונה מטורף, שמונה צילינדרים עם מגדש על ו־390 כ"ס. כזה שיזיז אותו די מהר מ־0 ל־100, או ל־230 קמ"ש אם אתם דווקא מתעקשים. ומי שרצה דווקא דיזל, מסיבה חסרת היגיון כלשהי? הוא קיבל את השישה־צילינדר של לנד רובר, עם 190 כ"ס וביצועים של חיפושית מודל 57' לפני אוברול. תנו לי לעזור לכם: לדיזל הזה לא היתה רשימת המתנה ארוכה מדי.

בערב, אחרי הקוסקוס השלישי לאותו יום, הסבירו לי החבר'ה מאנגליה שאחרי העגלה ההיא, היה ברור שמנוע דיזל חזק באמת הוא עניין די בוער. אז הם ייצרו אחד: לקחו שוב שמונה צילינדרים, ארבעה בצד אחד של ה־V וארבעה בצד האחר, 3.6 ליטר בסך הכל, ודפקו לו הגדשה עצבנית ועוד כל מיני פטנטים נוספים ונורא מודרניים. באמת, הצצתי פנימה אחרי הקוסקוס. 272 כ"ס מוציא התותח המתנייע הזה, וגם המון־המון מומנט. וזה כבר נשמע הרבה יותר טוב. אה, ועל הדרך עשו גם בתא הנוסעים כמה שינויים, כאלה שבאמת לא הבנתם איך לא סידרו אותם עד היום. למשל העניין הזה עם הקליטה המשובשת של תחנות אנלוגיות בטלוויזיה. הדיגיטליות דווקא הלכו בסדר, אבל האנלוגיות? בושה וחרפה. אבל מעכשיו, כולם להירגע, הכל בסדר. יש גם שינויים אחרים, אבל הם פחות חשובים מהקליטה האנלוגית, באמת.

עכשיו, אחרי שגמרנו לזיין את השכל על שטויות, אתם בטח רוצים לשמוע שמדובר במכונת נהיגה מפלצתית - לא שממש אפשר אחרת עם שלושה טון על גלגלים, לפני שהתחלנו להעמיס עוד נוסעים ומטען. אתם רוצים לשמוע שמדובר בחוויה מטמטמת, בלי קשר לעובדה שמדי פעם צריך לרדת מ־200 קמ"ש כדי לא להעיף לתעלה הקטנה שבצד הדרך את העגלון המרוקאי שצועד נורא לאט וקרוב למסלול הנסיעה שלך. כנראה גם בא לכם לשמוע, אם נשארתם עד כאן, שמדובר בהמצאה הכי גדולה של תעשיית הרכב מאז המצאת הגלגל שלא יכול לאבד אוויר. והאמת לא נורא רחוקה מזה, אבל בואו נדבר קודם על הצדדים האחרים של האמת.

דבר ראשון, למרות שלנד רובר נורא רוצים שתחשבו אחרת, אתם יכולים לוותר על נהיגת שטח. לא כי המכונית הזאת לא יכולה: כי היא נורא כבדה, ורחבה, ויש המון חלקים נורא יקרים שיכולים לחטוף שריטות מעצבנות. ואתם לא רוצים את זה. אז נכון, לריינג' יש מערכת ממוחשבת שמשנה 1,001 עניינים בגיר ובמנוע ובמתלים ובמצערת, בהתאם לסוג השטח שאתה מתכוון לתקוף. נגיד, חול ודיונות עמוקות? סבבה. תגובת דוושה מהירה יותר, מנוע בסל"ד גבוה יותר, החלפות הילוכים רחוקות יותר. שלג? בדיוק ההפך. אז היא יכולה, אבל זה לא הקטע.

הריינג' רובר ספורט דיזל מרגיש הכי טוב כשהוא טס נמוך על כביש. במהירות של 200 וצפונה, אם אפשר. לא ברור למה, אבל הוא גם מרגיש טוב יותר מאח שלו, ההוא עם מנוע הבנזין המטורף. הגה די קצר, אחלה ברקסים, גיר מעולה וכוח, הרבה כוח, רוב הזמן. וככה אפשר באמת לנהוג כל היום, עם רגל עד הסוף - ותפילה קלה שאם המרוקאי הקטן עם הסל על הראש יחליט בכל זאת לקפוץ פתאום לתוך המסלול, הוא יעשה את זה כשמישהו אחר עובר לידו.

זה לא צחוק, רבותי. גם ככה הרגשתי ממש לא טוב כשראיתי במראה הימנית, אחרי כל פעם שעקפתי אחד כזה עם סל נורא גדול על הראש, שהוא קצת התנדנד. מה לעשות, לבנת ברזל במשקל שלושה טון ועוד קצת עברה לפני רגע במרחק של 12.5 ס"מ מהמרפק השמאלי שלו, זה שמחזיק את הסל הגדול. ואחר כך, לפעמים, הוא גם נעלם בצד הדרך. אבל אז כבר הייתי רחוק מכדי להבין אם אני אשם, או שהוא סתם החליט לקפוץ ראש לתוך התעלה בשביל הכיף.

רחבות של עשירים

באולינג מרוקאים זה נחמד, אבל את הקטע הכי טוב במכונית הזאת שמרתי לסוף. עד כדי כך אני מתוכנן ומתוחכם, שלא תגידו.

אז ככה: הריינג' ספורט יכולה להיות המכונית הכי מיותרת שאי פעם פגשתם. באמת, הכי מיותרת. הרי בכסף הזה אתם מעמידים מכונית ספורט מדהימה בחנייה, ולידה עוד איזה רכב שטח משופצר. הראשונה בשביל לתת בגז, השני בשביל להגיע בשישי לבית קפה עם החאקי המשופשפים והפלדיום. וזהו, לא צריך יותר. מצד שני, לצער כולנו, לא אתם ולא אני שייכים אפילו למעגל השלישי של רוכשי לנד רובר ספורט V8 טורבו־דיזל. כי אם היינו שייכים, בטח הסביבה הקרובה שלנו היתה נראית קצת אחרת. קודם כל, הנוף מהסלון היה קצת יותר אוורירי. והפלזמה היתה הרבה יותר גדולה. גם את שעון היד היינו מחליפים באותה הזדמנות, ואת סניף הבנק שלא הסכים להעלות לנו את האשראי בעוד 40 אלף היינו עוזבים באותו רגע.

כי בעלי ריינג' רובר ספורט הם לא אנשים כמוני וכמוכם: הם עשירים. נורא עשירים. ככאלה, מותר להם לוותר על התעסקות משעממת ב"מה יותר הגיוני". הם יכולים לקנות את הספורט, ולהעמיד לידו כל דבר אחר שירצו. וזה משחק אחר לגמרי. משחק שבכלל לא אכפת לנו לשחק, אם רציתם לדעת. במשחק כזה, אין לריינג' הזה שום מתחרה שהיינו מעדיפים. גם לא את הבנזין היותר חזק. ולא, גם לא פורשה קאיין טורבו, שאוליגרכים בלי טעם ייסעו בה. אנחנו בעד אריסטוקרטיה בריטית.