ממשיכים לשכב על הגדר: שנתיים למחאה בבילעין

"מאבק פוליטי לא נמדד בטווח הקצר אלא בטווח היותר רחוק ובתודעה שהוא יוצר, ומהבחינה הזו כבר ניתן לראות הישגים", מסכם יונתן פולק, פעיל "אנרכיסטים נגד הגדר", שנתיים של מאבק נגד בניית גדר ההפרדה באזור הכפר הפלסטיני בילעין. מקץ למעלה מ-1,000 הפגנות הנערכות מדי יום שישי בהשתתפות תושבי הכפר, פעילי שלום מהעולם ופעילים ישראלים - המחאה, שלדברי פולק "אף-אחד בה לא נושא נשק חוץ מהצבא", היתה לסמל. וכדרכם של סמלים, היא גם מעוררת מחלוקת שרק הולכת וגואה. 

עקרונות של אי-אלימות

הכפר בילעין ממוקם מערבית לרמאללה ומזרחית להתנחלות מודיעין-עילית, בשטח הנמצא בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית. כ-1,600 תושביו מתפרנסים בעיקר מחקלאות, אך גדר ההפרדה שנבנית באזור מותירה מחוץ לכפר כ-60% מאדמותיו (2,300 דונם מתוך 4,000 דונם), וכ-70% מאדמותיו החקלאיות. על האדמות הללו נבנו שכונות חדשות, לא חוקיות, של ההתנחלות, עד לעצירת הבנייה והאכלוס בצו בג"צ.

נגד המצב הזה מבקשים למחות התושבים ותומכיהם. בהפגנות הם צועדים לכיוון תוואי גדר ההפרדה תוך ניסיון למנוע את המשך בנייתה, ובעבר אף פירקו קטעים מהגדר שכבר הוקמו. דרך קבע התהלוכה מפוזרת בידי חיילי צה"ל המכריז שהאזור הינו שטח צבאי סגור, תוך שימוש ברימוני עשן, ירי כדורי גומי, הפעלת כוח פיזי בפינוי המשתתפים ועוד. לטענת הצבא השימוש באמצעים אלה הוא תגובה ליידוי אבנים מצד המפגינים, לטענת הוועדה העממית של הכפר היא מחוייבת לעקרונות אי-האלימות, ובשל כך המשתתפים אינם חמושים. כך או כך, התוצאה

היא דיווחים שגרתיים על מפגינים שנפצעו. לדברי הפעילים, לא אחת הפעיל צה"ל מסתערבים שעוררו פרובוקציות והלהיטו את הרוחות, בניגוד לעקרונות אותם ניסו לשמר.

המאבק מתבטא גם בפעולות ישירות לא-אלימות. כך למשל ביולי 2005, נכנסו פעילים למתקן ברזל שהוצב על תוואי הקמת הגדר והתבצרו בתוכו. המתקן רותך כך שכל גופם נמצא בתוכו, על-מנת להקשות את פינויים. בדצמבר באותה שנה הקימו המפגינים מאחז על אדמות הכפר שהופקעו לצורך הרחבת ההתנחלות מודיעין-עלית. לאחר כשעתיים של עימותים במהלכם התגודדו עשרות פעילים ותושבים באזור, חיילי צה"ל פינו אותם בכוח.  

לדברי פולק, המאבק רשם מספר הישגים בהם החזרת חלק מהאדמות שהופקעו, עצירה, לפחות זמנית, של תוכנית הרחבת מודיעין-עילית, ופתיחת שער הגדר 24 שעות ביממה דרכו התושבים עוברים ללא בדיקת היתרים. את ההישגים מקהה עתירה לבג"צ נגד תוואי הגדר המיועד שמציעה מערכת הביטחון. "התוואי הזה אינו ביטחוני אלא נועד רק להרחבת ההתנחלות הסמוכה, והוא עלול להביא חלק מהאנשים ומהתושבים לדרוש מעבר לשיטת מחאה אלימה יותר", מתריע פולק.

"הגדר הפכה לעניין מרכזי בסכסוך". ההפגנה (צילום: activestills.org)

"המאבק בגדר הוא המאבק בכיבוש"

למעלה מ-1,5000 איש התייצבו בבילעין ביום שישי האחרון לציון שנתיים למאבק, בהם פעילים מכל ארגוני מחנה השלום. עבדאללה אבו רחמה, מראשי וועדת ההתנגדות העממית בכפר, צפה בהם בהתרגשות. "בילעין הפכה לסמל לא רק בשטחים כי אם בעולם כולו, למאבק הלא אלים נגד הכיבוש והגדר", הוא מתאר.

"ההתעניינות בעולם כולו במודל שלנו חסרת תקדים ומעודדת אותנו להמשיך", מוסיף אבו רחמה. "המודל שלנו הוא שהביא לסולידריות מצד הזרים והישראלים - והוא שמסביר את אורך הנשימה שלנו. יש הפגנות שאליהן מגיעים אלפים ואחרות שבהן משתתפים רק עשרות, אבל גם עם עשרות אנחנו מצליחים להעביר את המסר שלנו ולגרות את דעת הקהל. אבל מעל לכל, מה שמחזיק אותנו היא הנחישות שעל אדמתנו לא תורחב שום התנחלות ולא תהיה גדר".

"כשהתחילו לבנות את הגדר היא לא היתה נושא מדובר, כולם היו בטוחים שהתוואי ממוקם על הקו הירוק ואפילו הרשות הפלסטינית לא התעניינה בה", מסכים פולק. "עכשיו ברור שהגדר היא אחד העניינים המרכזים בסכסוך, והמאבק בבילעין הביא אותה לקדמת הבמה". למרות שבג"צ נדרש לא אחת לעתירות שהגישו תושבי הכפר, כמו גם תושבי כפרים אחרים שניזוקו מבניית הגדר על שטחיהם, פולק אינו אופטימי. "לא הייתי שם את מבטחי בבג"צ כי הוא נוטה לקבל את עמדת הצבא,

והשינויים שכבר החליטו עליהם היו קוסמטיים בלבד. המצב די מדכא, הגדר נבנית בתוואי קטסטרופלי שגורם נזקים עצומים לעתיד במקום הזה. אבל בעינינו המאבק נגד הגדר הוא המאבק נגד הכיבוש ולא נפסיק אותו".

פולק מתאר מאבק עממי, שלדבריו "הוא אסטרטגיה פלסטינית שהחלה כבר בשביתות של שנות העשרים והשלושים, והמשיכה באינתיפאדה הראשונה שניהלו הנהגת השטח והעם. חשוב לזכור שגם האינתיפאדה השניה התחילה בצורה עממית - בחודש הראשון שלה היו הפגנות, אנשים יצאו למחסומים ולרחובות. התגובה של ישראל היתה כל-כך ברוטאלית, שהיא חנקה אותה. רוב הישראלים לא מבינים שברגע שמדכאים אלמנטים של מחאה, די ברור שיקומו אלמנטים אחרים - ואלימים יותר". 

"לא לאפשר לפגוע בגדר הביטחון". ההפגנה (צילום: activestills.org) 

מהצד השני של המחאה

מח"ט מכבים אל"מ רוני גדג', טוען כי למרות שההפגנות נערכות ללא אישור צה"ל מאפשר את קיומן, "מתוך הבנה שצריך לאפשר את זכות המחאה. אנחנו מאפשרים למפגינים להגיע עד לתוואי גדר הביטחון כל עוד הדבר נעשה בשקט", הוא אומר. "אך בכל יום שישי בו נערכת הפגנה בכפר מספר פלסטינים וישראלים הופכים אותה לאלימה, ואז אנחנו דואגים לפזר אותה.

"ההפגנות ידעו עליות ומורדות, כשמבחינתנו הדבר החשוב ביותר הוא לא לאפשר לאותם פעילים לפגוע בגדר הביטחון", ממשיך גדג'. "הרי מדובר באותה גדר שמונעת מעבר של פעילות חבלנית עוינת לעורף". עוד הוא מעיד כי בשנת 2006 נפצעו בהפגנות כ-80 אנשי כוחות ביטחון, רובם ככולם באורח קל. "המקרה הקשה ביותר היה כשחייל איבד את עינו מיידוי אבן - ואסור שדבר כזה יקרה". 

על הטענות לפיהן צה"ל משתמש במסתערבים בהפגנות עצמן, גדג' משיב כי הוא אינו מכיר תופעה כזו, "לפחות לא בשנה האחרונה". לדבריו, "אני רוצה לקוות שברגע שתהיה החלטה סופית של בג"צ לכאן או לכאן ההפגנות ייפסקו. צריך לזכור שמדי שבוע מוקצים עשרות חיילים למקום, שעסוקים בהפגנה ולא יכולים לפעול במשימות אחרות של הגנה על העורף".