חיים ומוות ביד הלשון
"חרוזי החיים והמוות", הנובלה החדשה של עמוס עוז, מפרקת את מלאכת כתיבת הסיפור לפרטי מרכיביה ומנפקת הצצה מרתקת אל עולמו של הכותב. "זהו ספר ניסיוני, כזה שמנסה לכתוב את הכתיבה עצמה", אומר עוז, "זהו סיפור על הכניסה אל מתחת לעורם של אנשים זרים"
עמוס עוז קורא מהנובלה החדשה "חרוזי החיים והמוות"
"ספר נולד תמיד בבדידות. האיש הכותב, כותב אותו לבדו בחדר. אין איתו אף אחד והוא מדבר רק עם הדמויות שלו. הוא מדבר איתן כאילו הן נוכחות בחדר. לפעמים הוא רב איתן. לפעמים הוא כועס עליהן. לפעמים הן צוחקות ממנו ולועגות לו. הוא נמצא בחדר מלא ברוחות רפאים. הספר, נכתב בבדידות של חדר ובסופו של דבר הספר גם נקרא בבדידות חדרו של הקורא". את הדברים הללו אמר הסופר עמוס עוז לקהל הקוראים הרב שפקד את הקפה הספרותי ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים.
במפגש קרא עוז לראשונה קטעים מתוך הספר החדש "חרוזי החיים והמוות" שייצא בעוד כשבועיים לחנויות. הנובלה, המבוססת על סיפור קצר שכתב בשנות השבעים, היא על פי הגדרתו של עוז סיפור על האנטומיה של הסיפור. "זה סיפור על איך נולד סיפור מתוך חוויותיו של הכותב ומפגשיו עם החיים, איך נוצרת דמות, צומחת ומתגבשת וקורמת תכונות והרגלי חיים ומנהגים ומוזרויות וכל הדברים הקטנים שמעצבים אותה", הוא יאמר מאוחר יותר ויספר על שכן שגר ליד ביתו בקיבוץ חולדה. "בכל פעם שהיה עובר לפני חלון החדר שבו ישבתי לכתוב, הוא היה עוצר רגע ומסתרק", סיפר עוז, "הוא אמר שאם אחליט להכניס אותו לתוך סיפור, הוא רוצה להיות מסורק. מי שיקרא את הספר הזה יבין שאין טעם להסתרק. המספר עושה בדמויות שבהן הוא פוגש כישר בעיניו. הוא לא רק ממציא להן ביוגרפיה וקווי היכר, הוא ממציא להן גם קשר איתו. הוא ממציא סיפור שמתרחש בינן לבינו, לפעמים אפילו רומנים".
הנובלה "חרוזי החיים והמוות" מלווה שמונה שעות בחייו של סופר המוזמן לערב קריאה פומבית או הרצאה בפני קהל. בדרך לקריאה, במהלכה ואחריה, חווה הסופר מגוון חוויות. חלקן בדמיונו, חלקן מתרחשות בחיים האמיתיים ורבות מהן מתקיימות באזור הדמדומים שבין הדמיון למציאות. הוא פוגש אנשים, מקשיב לשיחות זרים בבתי הקפה, "גונב" מהן חומרים מלעיטי דמיון. הוא מתבונן באנשים בקהל, בהמון שעובר מולו ברחוב. הוא ממציא לדמויות נבחרות מהם ביוגרפיות, יודע מנין באו ולאן הם הולכים, על מה הם חושבים ומתי נולדו ואיך גדלו. הוא ממציא לכל אחת מהדמויות בראשו מבלי שירצה בכך סיפור. "זהו סיפור על הכניסה אל מתחת לעורם של אנשים זרים", אומר עוז ומתנחם במחשבה שלעת עתה אין חוק על הטרדה מחשבתית. "אם היה חוק שכזה", הוא מהרהר ספק בקול, "כל הסופרים, שמלאכתם היא לחדור אל מתחת לעורם של אנשים זרים, לנחש אותם, לחיות אותם, להעמיד את עצמם בנעליהם וללוות אותם אל חדרי המיטות ואל החדרים שלהם, היו מאכלסים את בתי הסוהר".
עוז במפגש ביריד הספרים. צילום: מרב יודילוביץ'
סיפור בתוך סיפור
הסופר בנובלה מנהל דיאלוגים סוליטריים עם דמויותיו. בכך, לדברי עוז, אין הבדל רב בינו לבין שאר העולם. "כל אחד מאתנו מנהל כמעט כל הזמן דיאלוג עם אנשים שכבר אינם נוכחים, שכבר עזבו את החדר ואנחנו מדברים אתם למרות שהם אינם שם בשביל להקשיב", אומר עוז ומצייר באזני שומעיו סיטואציה אפשרית: "היא נוהגת לעבודה. הוא בבית, מפנה את הכלים אחרי ארוחת בוקר ומדבר אליה קודם לכן, הם רבו. במהלך הריב הוא צעק והיא צעקה. הם לא הקשיבו זה לזו. כעת, הוא מדבר. הוא מסביר את עצמו. הוא הגיוני וכל-כך משכנע רק שהיא איננה שם. היא נוהגת במכונית ומדברת אליו. היא הגיונית ובטוחה ומשכנעת. בקרוב, היא מאמינה, הוא יאמר: 'כן, טעיתי ואת צדקת. סלחי לי'. רק שהוא איננו שם".
אולי אנחנו מדברים אל אנשים נפקדים מפני שזה קל יותר כשאף אחד לא יכול לקטוע אותך באמצע משפט, מעלה עוז היפותזה. במפגש עם הקהל בבנייני האומה בירושלים הוא נינוח ומפזר חיוכים. הוא בא להציג את ספרו החדש, לקרוא ממנו קטעים ולדבר על נקודות הגירוי שמנביטות סיפור. כמו בספר, גם במפגש עם עוז לא מדובר היה בדיאלוג עם אותן דמויות שלערב אחד שיחקו בתפקיד הקהל. גם כאן היה מדובר בדיאלוג סוליטרי שנוהל ביד רמה על-ידי הכותב.
בניגוד לרומן האחרון שכתב, "סיפור על אהבה וחושך", אותו הגדיר עוז כסאגה, "חרוזי החיים והמוות", לדבריו, הוא מוזיקה קאמרית. נדמה כי הוא מתייחס אל הספר הזה ברוך ובעדינות יתרה. "אני מודה שמעט פעמים הייתי נרגש ולא שקט כל כך כמו עם הספר הזה", הוא אומר, "זה לא ספר רגיל. אני חושב שהוא אינו דומה לשום דבר שכתבתי עד היום. זהו ספר ניסיוני, כזה שמנסה לכתוב את הכתיבה עצמה. ספר שמנסה לכתוב איך נכתב ספר, מנסה לספר את מה שבדרך כלל הייתי ביישן נורא לגביו ולא דיברתי עליו עם אף אחד, גם לא עם המראיינים הנלהבים בעיתונים – איך נכתב ספר, איך זה קורה לי, איך זה מתרקם ומתרחש. התוצאה היא סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור כמו בבושקה. אתם פותחים סיפור אחד ובתוכו מקופלים הרבה סיפורים".
במהלך המפגש התייחס עוז אל הקורא האידיאלי. "האיש הקורא שלי יושב לבדו בחדר ואיש לא מפריע לו כשהוא קורא בספר", אמר, "כשהוא מדבר עם הדמויות, נמצא איתן, שומע וקולט אותם, משוחח עמן, מגיב עליהן, הוא עושה זאת מתוך אותה בדידות עמוקה בשקט של החדר. אבל בין החדר שלי לחדר של הקורא צריך הספר לעבור כביש סוער מאד. שם נמצאים המו"ל והיחצ"ן והעיתונאים וגם המכוניות שיכולות לדרוס אותו – המבקרים". עוז ביקש מהקהל לזכור כשיקרא קטעים מספרו, כי ספר מבקש להיקרא בשקט, בחדר, לבד, אידיאלית בכורסא לאור מנורה עומדת. "אני יודע שאפשר לקרוא גם בשכיבה, על ספסל אוטובוס או בהמתנה בשדה תעופה, אבל הקורא האידיאלי שלי יושב לבדו בכורסא בחדר, בליל גשם כשהגשם מכה בחלונות והוא לבדו וכל המתגים כבויים. רק המנורה העומדת והכורסא והקורא. הוא קורא את הספר כמו שאני כתבתי אותו – בבדידות".
נמלים מתות בשלג
עוז הציג בפני קהל קוראיו ספקנות לגבי מקומה של הקריאה בעידן המודרני, אולם הטיל גם בספקנות שלו ספק. "לפני מאה שנה אני יכול לדמיין את הקורא האידיאלי, שהרי לא היה לו שום דבר אחר לעשות מלבד לקרוא בליל חורף שבו הדרכים מכוסות בוץ, הרחובות חשוכים והעיר מוגפת. אבל כיום, אפשר לצאת מהבית, לקפוץ לקפה, לקולנוע, לבאר, למועדון. וגם בלי לצאת מהבית מאה כפתורים מחכים לו – יש אינטרנט, מחשב, וידאו, סטריאו, טלוויזיה ואפשר לבלות את כל הערב על הטלפון. למה שאדם ישב ויקרא ספר?", גילם עוז לרגע את תפקיד פרקליטו של השטן ומייד התעשת, "כבר הרבה שנים אנחנו שומעים נבואות על מותו של הספר ובינתיים כל נביאי הזעם שוכבים בבתי הקברות והספר בריא ושלם. זה מזכיר לי את נסיעתי הראשונה לפריז בזמן מרד הסטודנטים. מול המלון שלי הופיעה כתובת לוהטת באדום: אלוהים מת, על החתום: פרידריך ניטשה. זו היתה חוויה מסעירה – גם פריז, גם אלוהים מת, גם פרידריך ניטשה. למחרת מישהו כתב על אותו קיר בצבע שחור: פרידריך ניטשה מת, על החתום: אלוהים. נביאי זעם היו ויהיו ובכל זאת אני שואל את עצמי כיצד זה אפשרי? איך זה שהספר לא מת כשלכאורה כל האמנויות האחרות הן יותר חושניות ממנו. כשאתה קורא ספר הרי אף אחד מהחושים אינו מופעל, גם לא חוש הראייה. כשמתבוננים בספר בלי לדעת מה הוא, אפשר לחשוב שמדובר בנמלים מתות בשדה של שלג".דווקא בתוך החולשה לכאורה של אמנות הכתיבה והקריאה מוצא עוז את עוצמתה. "הקורא מקבל מהסופר חומרים, טריגרים, גירויים והוא בעצמו מפיק את ההצגה, מייצר את הצלילים, את הקולות והמראות, את התמונות והתזוזה", אמר, "כל קריאה של ספר היא הפקה משותפת. כל קריאה של ספר היא ביצוע של פרטיטורה ומעשה יצירה. אם כתוב 'שקיעת שמש' הקורא צריך להביא את כל שקיעות השמש שלו. מול הדולר של דוסטוייבסקי יש דולר שמשקיע הקורא. אם לא ישקיע, לא יהיה כלום. השותפות של הקורא בקריאת הספר יותר אינטנסיבית מהשותפות של הצופה בתערוכת ציורים או משל המאזין בקונצרט או משל הצופה בתיאטרון ובקולנוע כיוון שאת הטריגרים החושניים הוא צריך לספק, הוא מצייר את התמונה. ספר 'יעשה את זה' לקורא רק אם הוא יבוא אליו כשותף פעיל ויהיה מוכן להשקיע בקריאה מניסיון חייו. כשכתוב בספר 'אהבה נואשת' הבא את האהבה הנואשת שלך. כשכתוב 'ליל קיץ', הבא את לילות הקיץ שלך. לא תביא אותם, לא יקרה דבר. הקורא הפאסיבי, המצפה שישעשעו אותו, יגיע מהר מאד למדיות אחרות. הוא ילך לראות טלוויזיה".
עוז השווה בין הקורא הפעיל למאהב טוב, שיודע שככל שהוא משקיע יותר, כך יקבל יותר. "אני נזכר באשה מלפני מיליון שנים שכשהיינו לבדנו בחדר פשטה לכבודי את כל בגדיה, נשכבה על המיטה ואמרה לי: תפתיע אותי. מה אני יכול להפתיע אותה חוץ מלשפוך עליה דלי מים? איך אפשר להפתיע אותה כאשר היא פאסיבית לגמרי?".
לדבריו, הכתיבה במידה רבה היא שמירת אירועים על דיסקט גיבוי. בזמן שהדיסק הקשיח של הזכרון הקולקטיבי הולך ונמחק, מתרחק ומתנתק, הספר מגבה רגעים שהיו וזמנים שעברו. "הספר נאחז לרגע בזמן העובר ואומר לו 'אל תעבור' או 'תפסתי אותך' או 'הרגע הזה לא יברח'. בין אם זה רגע ממשי, הזוי או כזה שאיננו יודעים אם הוא ממשי או הזוי", אמר עוז, "עם השנים העוברות והגיל המתקדם הזכרונות המתוקים ביותר הם דווקא אלה של מה שלא היה. זו נעשית הירושה הממשית ביותר שלנו ומשקלם גדול לעתים ממשקלם של זכרונות שהיו. הקו בין מה שהיה לבין מה שיכול היה להיות הולך ומטשטש ומה שנשאר הוא דיסקט הגיבוי שלכוד בתוך הספר. מה שכתוב, לפחות כך האשליה של הכותב, כבר לא יברח".
