איפה האיכות?

לולא היה איתי אנגל חתום על המוצר הזה, ספק אם "אנשי כבוד" היה מגיע למסך של "עובדה". אנגל הוא כמעט שם נרדף לעשייה עיתונאית שמשלבת איכויות ודרמה. אין לכל ערוץ 2 באורוות הטאלנטים הזוהרים שלו עוד איש מוכשר כמוהו – ודווקא משום שהציב לעצמו רף כה גבוה, "אנשי כבוד" היה סרט מאכזב מאוד.

ההשוואה בין סיציליה והמאפיה שלה לבין מצבה של השחיתות בישראל היא מופרכת, ואפילו אילנה דיין מוכנה להודות בזה: אלא שהפיתוי לקשור קשרים דמיוניים, בשבוע של דו"ח ועדת זיילר, גדול מדי ואי אפשר לעמוד בפניו. ייתכן שזה היה הפיתוי המקורי ליצירתו של סרט שאין בו כל גילוי חדש, רק מבט תיירותי ומרפרף מדי על בעייה עצומה ומרתקת.

כשאנגל מראיין שוב ושוב את התחקירו-מתורגמן המקומי שלו, כשדקות לא מעטות בסרט מוקדשות לאווירה ולמלל, כשחסר מידע בסיסי על תחומי העיסוק של המאפיה והיקפם – מתחיל הצופה לחפש את הדרמה, והגם שיש כאן כמה סיפורים מסמרי שיער ונוראים במיוחד, הם ישנים וידועים – וגם תפורים זה לזה ברישול שפשוט לא מתאים לאנגל.

הוא בחר להתמקד בסיפורו של פפינו אימפסטאטו, בן למשפחת מאפיה שמרד במורשת הפשע, הקים תחנת רדיו שלעגה לארגון, ובסוף הידוע מראש נחטף, עונה, נרצח ואחר כך גם פוצצו את גוויתו במטען חבלה רב עוצמה. אחיו מדבר בסרט של אנגל: הראיון הזה, שיש בו את מטען הדרמה שחיפשנו, צריך היה לעמוד במרכז הסרט – אלא שאנגל רצה יותר מזה.

הוא רצה לספר לנו על ברנרדו פרובנזנו, הבוס הגדול שנתפס אחרי מצוד של יותר מארבעים שנה. כבר ראינו את רגעי הדרמה במהדורות חדשות בעבר. והוא רצה להבין את תופעת ריטה בורסלינו, מועמדת לנשיאות סיציליה שאחיה היה אחד השופטים החוקרים ששילמו בחייהם על נסיונם להביא את ראשי המאפיה לדין. אבל בורסלינו הפסידה בבחירות ומועמד הימין החשוד בקשרים עם המאפיה ניצח, וכל זה קרה לפני שנה כמעט, ובסיפור של אנגל אין חידוש. לעתים הוא נראה כמו כתבה ישנה ומתורגמת שנרכשה די בזול ונועדה לסתום חור מזדמן בלוח השידורים.

רגעי העניין האמיתיים בסרט הושגו בראיון עם השופט-החוקר האחרון שנותר בחיים, לעת עתה, מקבוצת האנשים האמיצים שניסו לחולל שינוי של ממש בסיציליה. פיירו גראסי הוא דמות מרתקת שלא התפענחה די הצורך בסרט של אנגל, אולי בגלל הרצון להביא אל המסך מגוון של סיפורים שיגרמו לצופה לצקצק בלשונו מדי כמה דקות ולהתבצר בנחמה שלנו זה לא יקרה. לא די בזה כדי ליצור עניין. לטעמי, אנגל צריך היה להישאר בטריטוריה הסיפורית שבין בנה של המאפיה שהיה קורבן, לבין האיש שימיו ספורים והוא יודע זאת. התמקדות בחומרים המצויינים הללו היתה יוצרת משהו שחותמת האיכות שלו ברורה וחזקה ולא מטושטשת.