אמילי דיקינסון הרוסית

הרוסים נוהגים גם הם לחלק את ההיסטוריה של שירתם הנהדרת ל"תורים" מתכתיים, בסדר יורד של זוהר: "תור הזהב" שלהם הוא עידנו של פושקין, "תור הכסף" שלהם הוא כמאה שנה אחרי־כן. מבחינתנו שלנו, בני דור הברזל בעליל, דומה ש"תור הכסף" הרוסי הזהיר באור יקרות עז מזה של "תור הזהב‭,"‬ שבו, אחרי ככלות הכל, סבבו כל כוכבי הלכת סביב "שמש השירה הרוסית" היחידה, שמשו של פושקין. אם ניטה להקפיד בצימוד הצבעים למטאפורות, יש לומר ש"תור הכסף" הרוסי התנוצץ לא באורו הכסוף של ירח אחד, אלא של ירחים רבים עד להפליא. בפלנטריום הזוהר הזה נגה מאורה הגדול של מרינה צווטאייבה בקרניים מיוחדות מאוד.

כניסתה לספרות הייתה בקובץ שירים בהוצאתה שלה, בשם "אלבום עַרבי‭."‬ השנה הייתה ‭,1911‬ מרינה צווטאייבה הייתה בת ‭.18‬ ברחובות מוסקבה הילכו גברים זקורי שפמות בצווארונים מעומלנים, במגבעות-קש ובמצבטיים. בתצלום מאותה שנה נראית המשוררת המתחילה: עלמה תפוחת לחיים, שערה הגלי אסוף, ניבטת אל העדשה בקיפאון ילדותי. משוררים שמו לב לאלבום הביכורים זה: בכל הביקורות צוין גילה הצעיר של המחברת. "כוהן השירה הגדול‭,"‬ הסימבוליסט ואלרי בריוסוב העריך את השירים, אבל תבע ממנה שתצא מן החוג ה"ביתי" הילדותי, ושתזנח את גיבוריה האהובים, אמא׳לה, אחותה הקטנה וכולי. משורר צעיר אחר, מנהיג קבוצת האַקמאיסטים המהוללת לימים, ניקולאי גומיליוב, ציין גם הוא שהמלה "אמא" מופיעה כמעט בכל עמוד, אבל העלה על נס חידושי שירה חשובים: "התאהבות ילדותית (...)‬ ההתפעמות השגעונית מזוטות החיים‭."‬ הסגולות המיוחדות של שירתה בלטו כבר בשנות הנעורים: משוררת לירית מובהקת, בעלת שליטה בלתי-מצויה במשקלים וכושר המצאה מפתיע ביותר בארגון בתי-שיר בצורות מקוריות. מישהי שהייתה לה "חתימה" שאי-אפשר היה לזייף.

חייהם של כמעט כל בני דורה של צווטאייבה היו אקסמפלאריים בסימן טראגי. את האדונים במצבטיים החליפו הבחורים המסוכנים במעילי העור, שבהם התהדרו, כל עוד היה זה משחק, גם הנשים. פלוטארכוס מודרני, אם היה נחלץ לחבר "חיי משוררים רוסיים‭,"‬ ודאי היה קורא ל"חיי אנשי העט" שלו בשם כעין "אובידיוסים ואוגוסטוס‭,"‬ כלומר - המשוררים וסטאלין. חלק מהם חיו את חייהם האומללים בקו ישיר כזה (מנדלשטם, כמובן, הוא הדוגמה המובהקת‭.(‬ חייה של צווטאייבה נעו במעגלי הגלות, תמיד סביב רוסיה - בברלין, בפריז, בצ׳כוסלובקיה - והסתיימו שוב במולדת, לשם חזרה, בתקווה להתאחד עם בעלה, לשלוש שנים עגומות וקשות, עד להתאבדותה, ב־31 באוגוסט ‭,1941‬ בעיר ספר נידחת. חייה היו חוט נפתל של נדודים, וחייה הפנימיים - מחרוזת של פניני התאהבויות לוהבות. בין אהוביה - אפלטוניים ולא אפלטוניים - היו המשוררת סופיה פארנוק, הקצין האמיץ קונסטנטין רודזביץ׳, וכן פסטרנק ורילקה, שבקיץ פלאי אחד של שנת 1926 יצרה עימם משולש התכתבות ושירה, שנדירים כמותו בתולדות הספרות (חלק מפלא זה ראה אור בעברית: ריינר מריה רילקה, מרינה צווטאייבה, בוריס פסטרנק, "קיץ ‭,1926‬ חליפת מכתבים", עריכה, מבוא ודברי קישור: עדה ברודסקי, מרוסית: דינה מרקון, הוצאת כרמל, ‭.(2004‬ כמעט כל התאהבות כזאת הפיקה פרץ שירה: שירים יחידים, מחזורי שירה, פואמות. המופלאות שבאלה, אל-נכון, הן "פואמת ההר" ו"פואמת הסוף‭."‬ ההר היה תל לא רם, האהוב היה רודזביץ׳, הפרשייה נמשכה פחות משלוש שנים. אולם המצבה השירית שהעמידה לה צווטאייבה עוצרת-נשימה ממש.

אבל שירת האהבה היא אך פן אחד במכלול שירתה המפליא. יש משהו מרתק במגוון הדמויות שלובשת צווטאייבה, נשיות וגבריות כאחת. איליה ארנבורג הפיקח היטיב לרשום פורטרט של מראיה ושל אישיותה המשוררית: "צעד גאיוני, מצח גבוה, שער קצר גזוז בתספורת סוגריים, שמא בחורון פוחח, שמא מטרונית-אל-געת-בה? כשהיא קוראת את שיריה בקול, היא מזמררת, את המילה האחרונה בשורה היא מבטאת בשטף רוהט מדי. היטב שר הבחורון, שירים פרועים אוהב הוא - (...)‬ על סטנקה ראזין, על הוללות חבל־מולדתו. ואילו המטרונית מבכרת את הדוכסית דה-נואיי, את דגלי וַאנדיי‭."‬ ואומנם כן: המורד הרוסי הכפרי בן המאה הי"ח ומלחמתם האחרונה של המלוכנים במהפכה הצרפתית היו שייכים שניהם למיתולוגיה הניאו-רומנטית של צווטאייבה, וכמותם שורה ארוכה של דמויות-מפתח של מורדים ומורדות וגיבורים טראגיים, שאהבה ללבוש או לתאר בשיריה.

לפני חוקרי ספרות פורשות שורותיה כר מרתק למחקר: התקשרותה החושית המיידית לשירה הרוסית העממית ולעולם האגדות והפולקלור, שהניבה פואמות כבירות כגון "בן-חיל‭;"‬ הפן ה"יווני" שלה, שהוליד מחזורי שירה כגון "הסיבילה" ו"פסיכה" ומחזות פיוטיים כמו "תזיאוס-אריאדנה‭;"‬ השתקעותה העמוקה בביבליה, שהצמיחה את השירים היפים על שאול המלך דניאל, בית-לחם, מגדלנה, יוחנן.

ערוב הרשויות הלשוני שלה ואותם שירים רבים הדומים למחקרי לשון פנטסטיים בשורשים סלאביים משכו את ליבם של בלשנים. לפני הקוראים ה"רגילים" כבר המליץ ידידה דק-הטעם, הנסיך סביַ אטופולק-מירסקי: "את השירים האלה שותים כמו שמפניה‭."‬ יוסיף ברודסקי, יורשה הדגול של שלהבת השירה הרוסית, העריץ אותה. "בקולה של צווטאייבה‭,"‬ כתב, "נשמע צלילו של דבר-מה בלתי-מוכר ומפחיד לאוזן הרוסית: אי-מקובלותו של העולם‭."‬ ומתוך כך המשיך היה הקול הזה בנסיקה תמידית למעלה, אבל "תמיד ידע מעל מה נרום‭."‬

איך לתאר אותה למי שאינו יכול לקוראה במקור? אני משער שכינוי במושגים מוכרים יותר עשוי לעזור אם כן - אמילי דיקינסון הרוסית. אבל בתוספת אלפי וולטים. לא בדיוק, כמובן, אבל קרוב דיו כדי לחוש "שמץ ממנה‭."‬

השיר הטיפוסי האחד שהייתי לוקח עימי לאי הבודד? כמו רומן טימנצ׳יק (גדול חוקרי שירת אחמטובה‭,(‬ הייתי בוחר ב"ניסיון לקנאה" (לאותו רודזביץ׳, כנראה‭.(‬ אבל לא הייתי מעז לנסות לתרגם, אלא אם כן בנוסח מילולי ענו: "איך נחיים לך חייך עם האחרת‭/,‬ הלוא פשוט יותר? - מכת משוט ‭/ -‬ כמו קו החוף / האם מיהר להתרחק הזיכרון / על אודותי (...) // איך נחיים לך חייך עם אחת ממאה אלף, / לך אשר ידעת את לילית."

לקורא העברי מוכרת המשוררת צווטאייבה עוד מימי האנתולוגיה "שירת רוסיה" (אברהם שלונסקי תירגם וערך עם לאה גולדברג, ספרית פועלים, ‭.(1942‬ בעת האחרונה הופיעו כמה תרגומים נהדרים למעטים משיריה קשי-התרגום עד-לבלי-האמן (רונן סוניס, סיוון בסקין‭.(‬ קובץ התרגומים של מירי ליטווק הניצב על סיפנו, "מרינה צווטאייבה, מבחר משירתה" (הוצאת גוונים) טוב מבחינת המבחר והשיעור, אבל, אהה, חסר לחלוטין את הווירטואוזיות הלשונית שהיא תנאי מוקדם הכרחי לכל תרגום צלח משיריה. הפרוזה של צווטאייבה, המופזת באור עז מאותה שמש של סובייקטיביות לירית, היא ארץ לא נודעת לקוראינו. "המסע אל הים, פרוזה אוטוביוגרפית", בחירתה ותרגומה של רנה ליטוין מצוינים (הוצאת חרגול‭.(‬ הדובדבן שבמגדנית זו, לטעמי, הוא פרק-הזכרונות "פושקין שלי‭:"‬ שחזור נפלא של "איך נתרקם פושקין בחיי‭,"‬ החל בחדר-אמא, בתמונת הדו-קרב הנודעת ובבטן (שבה נורה פושקין) וכלה בחזהו, ובים. וכאן נסתום ולא נפרש, מפני שצר לקלקל את ההפתעות וההנאות הצפונות בטקסט זה, ובכל האחרים שבספר היפה הזה.

חשוב כאן עוד עניין אחד, שכבר עמדה עליו, בהקשרה של צווטאייבה, סוזן סונטאג: לא כל פרוזה שכותב משורר היא פרוזה של משורר. אבל זו של צווטאייבה, ובמיוחד במבחרה של רנה ליטוין - כן, במובהק. עד כדי כך "משוררית" הפרוזה הזאת, שיש בה משהו - איך נאמר - בראש ובראשונה לצעירים. אבל זה מיטב החן שבה, והוא רב ומענג. לא אוכל לסיים בלי "מלה מגיסטראלית‭:"‬ היכרותנו עם משוררי תור הכסף הרוסי נמשכת כבר 60 שנה לפחות. תרגומים חדשים ‭")‬על כל דור לתרגם מחדש‭,"‬ כנוסח המנטרה הנודעת) ברוכים תמיד. אבל בד-בבד עם זה, רצוי ונחוץ להרחיב ולהעמיק את ההתוודעות: ומזה אין לנו עדיין די.