אני עוקב אחריה, כמו אחרי עשרות בלוגרים מעוררי עניין, במסגרת של רעיון למחקר חדש. הבלוג שלה חושפני, לא משאיר מקום לדמיון. אני יודע, למשל, מתי ולמה היא צעקה שלוש פעמים "יש" באמצע הלילה. אני גם יודע איזו ארשת של שביעות רצון נמרחת באותו רגע על פניו של החבר שלה.
אני לא יודע איך קוראים לה, חוץ מכינוי בדוי, אני לא יודע איך היא נראית ואני לא יודע איפה היא גרה ומה ההורים שלה עושים לפרנסתם, אבל ההורים של החבר שלה כן יודעים. גילו את הבלוג הזה במקרה. הם שומעים בלילה רחשים מכיוון החדר של הבן שלהם, ולמחרת הם קוראים את הפרטים.
גם החברות והחברים שלה מבית הספר קוראים ויודעים, וגם החברים והחברות של החבר שלה. לא אכפת לה. יש לה בעיה רק עם ההורים של החבר. היא מעדיפה למחוק להם מהזיכרון את העובדה שיש לה בלוג. אבל "זו בעיה שלהם", היא כותבת בבלוג, "אני לא מתכוונת להגביל את עצמי בגללם. זה המקום שלי. כאן אני הכי אני".
לפני חצי שנה, כפי שאני לומד מהבלוג, היא נפרדה מהחבר. היא עדיין אוהבת אותו, עדיין מחכה שיקרה נס והם יחזרו להיות ביחד, אבל החיים אינם עוצרים באדום. היו לה מאז כבר שני חברים. ועוד פעם אני יכול לספר לכם מתי בדיוק באמצע הלילה היא צועקת שלוש פעמים "יש".
וכמו שאני מצוי בכל הפרטים האינטימיים החדשים שלה, כך גם החבר הקודם. הוא מסוגל אפילו להשוות בין הביצועים שלו במיטה לבין הביצועים של מחליפיו. הנתונים פרושים לעיני כל. גם החברים החדשים שלה יכולים להשוות.
חלוצת מצלמות הרשת - ג'ני
בלוגרית מצויה, בסוף שנות העשרה לחייה. סגנון אינטימי שלא עושה חשבון עם אף אחד. זה סימן היכר של מספר הולך וגדל של בלוגים, בעיקר של בלוגרים בני עשרה, ולפעמים קלות דעת כלפי הכינוי הבדוי, עלה התאנה האחרון על חומת האינטימיות.
מה מעוללים הבלוגרים האלה לאינטימיות? האם קץ האינטימיות? אם התופעה של הבלוגים תשתלט על רוב האוכלוסיה, כפי שניתן לחזות, ואם המבוגרים של העתיד הם אותם בני עשרה שמנהלים היום את האינטימיות שלהם לעיני כל, האם אפשר להתחיל לספור את שנותיה האחרונות של האינטימיות?
שתי תפיסות שונות להבנת האינטימיות. האחת אומרת שצנעת הפרט היא החופש של האדם לבחור אם לחשוף או לא לחשוף את ענייניו הפרטיים. הפרטיות שלו אינה מתירה לו להכות את האשה והילדים, אבל מותר אם רוצים להתהולל, לרקום עלילות פרועות בחדר המיטות, ואחר כך לרוץ ולספר לחבר'ה. הזכות לאינטימיות, במקרה הזה, דומה למשל לחופש הביטוי: חופש הביטוי אינו חובת הביטוי, אלא הזכות לבחור אם ואיך להתבטא. התפיסה האחרת אומרת שצנעת הפרט היא חובת הצנעה - אסור לדבר ברבים על עניינים שבתוך המשפחה. חובת הצנעה היא חובת הכבוד, היא אמורה לשמור על כבוד האדם ומשפחתו. האינטימיות במקרה הזה נתפסת כחולשה שאי אפשר להיפטר ממנה, אבל חייבים להצניע אותה.
חובת הצנעה היא מורשת אבות. היום כבר מדברים על הצנעה כפחות חובה ויותר חופש. רוצים – חושפים, לא רוצים – לא חושפים. בלוגים הם הדוגמה החמה היום. הקריאה בהם נותנת, לעתים קרובות, תחושה של זבוב על הקיר ששום פרט אינו נסתר ממנו.
זה לא רק בלוגים. זאת נורמה שהולכת ומתגבשת. מדברים היום גלוי. ספת הפסיכולוגים משוטטת לה חופשי בחוצות העיר. מה דעתכם על הנרי דוד? שחקן יפה תואר, ממיס לבבות בסדרה המעודנת "במרחק נגיעה", ופתאום, באמצע היום, הוא מספר לנו, על פני שני עמודים במוסף שבועי של "ידיעות אחרונות", שהוא דפק לעצמו בוקסים, צרך סמים וסקס בכמויות, וגם שכב פעם אחת עם גבר ולא נהנה.
הווידוי החושפני לעיני כל היה כבר לאופנה. למה לא, בעצם? הרי זאת הכנות, לא? החשיפה היתה לכנות, לאמור שהיא מתחברת כבר עם הערך של האמת. השאלות חודרניות, התשובות בהתאם, ונראה שיש לנו כאן עניין עם בני אדם שעומדים באומץ מול עצמם.
בינתיים, שכחנו בדרך את חובת הצנעה. החובה הזו, אם נזכרים בה מעת לעת, בכל המהומה הזו של להיות כנים עם עצמנו, מצטיירת יותר ויותר כלא יותר מאשר מס שפתיים למסורת, יצור נלעג של מי שאינם מודעים שאנחנו חיים במאה ה-21.
אבל, לא תמיד האינטימיות שלנו היא רק שלנו. הבלוגרית שכותבת על החברים שלה, יכולה לכתוב עליהם. היא לא היתה כותבת אם הם היו מתנגדים. ויחד עם זה, כשהיא כותבת על החברים הבאים שלה, היא פוגעת בחבר הראשון. הוא לא יכול שלא להמשיך ולעקוב אחר הבלוג שלה. הוא לא אדיש כלפיה, והבלוג הזה מכאיב לו. כל קריאת "יש" שלה, במיטה של גבר אחר, פוצעת לו את הלב. ההשוואה בינו לבין מחליפיו משפילה אותו. למה לא להתחשב בו?
חובת הצנעה היא לא ערך נלעג. אני רוצה לראות בה סוג של הסכם וולונטרי מחייב. ככל שהוא מחייב יותר, כך הוא מאפשר להעמיק יותר באינטימיות. אם נצטרך להיזהר, אפילו בחדר מיטות, הלך לנו העומק של חיים אינטימיים. נהרוס לעצמנו את היצירתיות, המקוריות, הטבעיות והכנות.
זאת לא הפעם הראשונה שהרפתקן של חרויות כמוני מגלה שהשמרנות אינה גרועה כל כך. יש בה גם נקודות חיוביות. לא כאלה שיכולות לעשות ממני שמרן, אבל כאלה שהייתי שמח לשלב בתוך התאווה הבלתי נלאית שלי לחופש.
- ניתן לשלוח לאבינועם אימייל
בנושאי דילמות של רגש ומוסר. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.
