לסרס את חיות המחמד?
50 אלף כלבים משוטטים מומתים מדי שנה בידי הרשויות. חוק שבדרך אמור לתקצב סירוס ועיקור להולכים על ארבע. האם זה מוצדק מבחינה מוסרית? ומה אומרת ההלכה?
| רונית תירוש |  | אורי פז | | | | |
רונית תירוש
ישראל מתמודדת עם בעיה חמורה של ריבוי כלבים וחתולים, בדומה למדינות אחרות בהן האקלים חם והפיקוח על התברואה אינו מספק. בשנות השמונים והתשעים לא הייתה בארץ מודעות לחשיבות העיקור והסירוס כפיתרון להפחתת ריבוי היתר של כלבים וחתולים. במקום זאת, נהוג היה לנקוט שיטות אכזריות על מנת לדלל צפיפות אוכלוסין בקרב בעלי-חיים. בין היתר, נעשה שימוש בסטריכנין - רעל המפוזר בתוך פיתיונות לאכילה ומביא למוות בייסורים קשים. גם שימוש בסמים אחרים גרם כאבים מחרידים, שיתוק וחנק, בטרם איבד בעל-החיים את הכרתו.
חזור למעלהבעלי-החיים הם חבריהם של כל בני הבית, ובייחוד של הילדים. האחרונים לומדים דרכם מושגים כמו אחריות, דאגה לזולת, אמפתיה ואכפתיות. החיות גם נותנות מענה לילדים עם צרכים מיוחדים, אשר לעתים החברה הבריאה אינה מסוגלת להעניק. אף הקשישים מוצאים בהם מענה לבדידותם. כלבים יודעים להקשיב, הם מקבלים אותנו כמו שאנחנו על אף מגרעותינו, שמחים לראותנו ומעניקים לנו אהבה ללא תנאי. החתול הוא נוח ונקי לגידול בבית, והוא גם חברותי ומפתח קירבה עמוקה (בדרכו המיוחדת) לבעליו.
בתמורה לאהבה המורעפת עלינו, נוכל להתחיל ולהשיב לחיות את הכבוד המגיע להן, בנטילת אחריות למצוקתן ובצעדים לשיפור איכות חייהן. האדם ביית את בעלי-החיים לפני אלפי שנים, איפשר להם להתרבות בלא הגבלה ובכך הביא להם סבל נורא, הניכר ברחובות ערינו יום-יום. הפיתרון הוא, כמו כל דבר בחיים, במציאת שביל הזהב: שימור וטיפוח בעלי-חיים החיים עמנו בבית, לצד מדיניות מבוקרת של עיקור וסירוס, במטרה למנוע הריונות בלתי צפויים.
ויודגש: הקורבנות האמיתיים במשוואת האיזון שעלינו לערוך, אינם הצאצאים שטרם באו לעולם (ולא יבואו עוד לעולם בשל ניתוח העיקור והסירוס), אלא אותם עשרות אלפי כלבים וחתולים חסרי בית, אשר אם לא נעקר או נסרס - עלולים הם יחד עם צאצאיהם הרכים לסיים את חייהם הקצרים בסבל נורא. כמאה אלף גורי כלבים וחתלתולים נולדים בישראל מדי שנה, ורובם לא ימצאו בית. בעוד שחיות מחמד המתגוררות בבתים מסורים ואוהבים מסוגלות לחיות עד שנות העשרה שלהן, ברחוב - שם הן ננטשות לגורלן ונאלצות לדאוג לעצמן - יחיו ככל היותר שנתיים. יתרה מכך, מדי שנה ממיתות הרשויות בישראל מספר אדיר של כ-50 אלף כלבים.
חשוב לא פחות: עיקור וסירוס, כך על-פי מחקרים, מבטיחים הפחתה משמעותית במקרי סרטן בקרב בעלי-חיים, וכן הפחתת תוקפנות והתנהגויות שליליות אחרות שאופייניות לחיות שלא עוקרו או סורסו.
ההלכה היהודית קובעת כי אין לעקר ולסרס בעל-חיים, מן הטעם שיש בכך לגרום ל"צער בעלי חיים". לכן עלינו להמשיך ולתור אחר פתרונות עיקור וסירוס המסבים סבל מופחת, כך שיתיישבו עם עקרונות ההלכה האוסרים על גרימת סבל מיותר לחי. אבל חשוב להדגיש: בניגוד לדעה הרווחת, ניתוח העיקור או הסירוס, כפי שמתבצע כיום, אינו מכאיב לבעלי-החיים, והם לא יחושו כל חוסר נוחות לאחריו (כך לטענת וטרינרים).
שנית, אמרו חז"ל שישנו איסור "לגדל כלב רע בתוך ביתו" מחשש שיפחיד, ינשוך ולעתים אף יפצע או יהרוג את הבאים. כמה מחכמי ההלכה סייגו את האיסור וקבעו ש"כלב שאינו רע מותר לגדל" וש"כלבים קטנים בני תרבות (מאולפים), אינם בכלל האיסור". הנה כי כן, ההלכה מתירה לגדל כלב בבית, ובלבד שיהיה מחונך ולא מסוכן. ניתוחי העיקור והסירוס, מלבד תרומתם לשיפור באיכות חייו ובבריאותו של בעל החי, תורמים גם לחינוכו - אלה שעוקרו או סורסו הופכים לנאמנים יותר לבני האדם, משוטטים פחות ונלחמים פחות. צא ולמד: בעל חי מחונך - מותר לגדלו בבית כפי שמתירה ההלכה, והנה לך יתרון נוסף בניתוח העיקור והסירוס: בעלי-חיים עזובים שיסורסו או יעוקרו ימצאו בנקל בית מאמץ, בשל היותם מחונכים ולא מסוכנים לבני האדם.
הצעת חוק צער בעלי-חיים (עידוד עיקור וסירוס כלבים וחתולים), ביוזמת ח"כ גלעד ארדן ובשיתופי, אשר נועדה לעודד עיקור וסירוס בעלי-חיים באמצעות מימון חלקי של ניתוח הסירוס על-ידי המדינה, הינה צעד ראשון בדרך לשיפור באיכות חייהם של ההולכים על ארבע.
הכותבת היא חברת-כנסת בסיעת קדימה ולשעבר מנכ"לית משרד החינוך
אורי פז
הצעת חוק, שהתקבלה בוועדת השרים לחקיקה ובתמיכתו של שר החקלאות, מתקצבת 4.5 מיליון שקלים בשנה לניתוחי עיקור וסירוס של כלבים וחתולים (המדינה תשתתף לפיה במחצית העלות של כל ניתוח). נימוקיהם של יוזמי החקיקה, חברי-הכנסת תירוש וארדן, אינם מתקבלים על הדעת. הם מהלכים עלינו אימים ומסבירים בהתחסדות שהחוק "יסייע לצמצם משמעותית את מספר הכלבים והחתולים המורדמים למוות במכלאות העירוניות, ויפחית את המקרים המזעזעים של התעללות בבעלי-חיים נטושים המסתובבים ברחובות". משהו פגום בהיגיון הזה, של: הבה נסרס את החיה כדי שלא תתרבה, ואז לא נצטרך להתעלל בה ולהמיתה במכלאות. זאת במקום שבכל אותן מכלאות עירוניות, הממומנות מכיסו של משלם המסים, יגדלו את חיות המחמד בתנאים נאותים ובריאים. בכל אותם תקציבי עתק, מעדיפים הח"כים להטיל מום בחיות המחמד. כלב מסורס הוא אולי יותר רגוע - אבל הוא בעל מום שהתייסר כהוגן.
חזור למעלהגם לא ברור על סמך מה מעודדים אותנו הח"כים לסרס את חיות המחמד שלנו. היהדות מאמינה שהחיות הופקדו תחת שליטתנו כדי שננהג בהם ברחמים ובתבונה. חריגה ממטרות אלו והתעלמות מצער בעלי-החיים, הגופני או הנפשי, הופכת את האדם לרודן עריץ ומרושע. אנו נושאים באחריות לבעלי-החיים ועלינו להיות ערים ורגישים לצרכיהם. כך, למשל, מצווה עלינו התורה להאכיל את החיה שברשותנו לפני שאנו מתיישבים לאכול בעצמנו. מכאן גם נובע האיסור לנצל את יתרוננו הכוחני הכובש על עולם החי כדי לדכא יצרים ודחפים שהוטבעו בבריאה. לפיכך, אסור לנו לעקר בעלי-חיים על-ידי התערבות ניתוחית.
כמעט כל העמים הקדמונים ביצעו סירוס של גברים, וניתוחי סירוס נחשבים מהקדומים בתולדות הרפואה. אך הנשמה היהודית מתחלחלת למשמע סיפורים מסמרי שיער על האפיפיורים מימי הביניים, שעודדו עיקור נערים כדי להשיג צליל מסוים בקול הסופרן שלהם (מכאן המונח המוסיקלי "קַסְטְרַטוֹ"). התורה אוסרת במפורש סירוס של בני-אדם ובעלי-חיים. בביאור הגר"א על שולחן ערוך מובעת תמיהה, כיצד זה עולה מלכתחילה במסכת שבת שאלת סירוס התרנגול בשבת - "שהרי יש כאן איסור צער בעלי-חיים". בספרו "מורה נבוכים" הטעים הרמב"ם נימוק הומאני לאיסור: "אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים".
המתת 50 אלף כלבים משוטטים מדי שנה היא שערורייה בקנה מידה אנושי. לא שיש איזה "שביל זהב" לפיתרון המצוקה הגוברת, אולם סירוס ועיקור של חיות המחמד איננו מוסרי מבחינה יהודית, ודאי שלא בסיועה האקטיבי של מדינה יהודית.
וכאילו כדי לאשש את התפישה הראויה למדינה יהודית ביחסיה כלפי בעלי-החיים, פרסם לאחרונה הרב הראשי יונה מצגר הוראה שאוסרת ללבוש מעילי פרווה בשל ההתאכזרות לחיות. בפסק ההלכה קובע הרב שמידת הרחמנות טבועה בעם היהודי, והיא מסימני ההיכר המובהקים של בני אברהם, יצחק ויעקב: לרחם על כל ברייה באשר-היא ולמנועה מצער וסבל. הריגת בעלי-חיים, במטרה להפשיט את עורם לייצור פרווה ללבוש (בניגוד לפרוות סינתטיות ומוצרי עור כנעליים וחגורות ולהבדיל - תפילין ומזוזות, הנלקחים מבעלי-החיים אגב שחיטתם הכשרה לאכילה), יש בה מידה של אכזריות שאינה ראויה לבן ישראל: "על היהודים חלה חובה למנוע את תופעת ההתאכזרות האיומה לבעלי-החיים, ולהיות אור לגויים בכך שנימנע מלצרוך מוצרים שייצורם כרוך בהתעללות מיותרת ומחרידה שכזו", הורה הרב הראשי. כפועל יוצא מכך, אין לייבא לארץ פרוות מהחי, כפי שמבקש לאסור בחקיקה זבולון אורלב. ולא שהרב מצגר גילה את אמריקה: כבר פסק לפניו רבה של תל-אביב, ח''ד הלוי ז"ל, ש"יש להימנע מללבוש פרוות המושגות באיסור צער בעלי-חיים".
חז"ל לימדונו על רגישות מיוחדת לבעלי-החיים ועל ההסתייגות שיש להביע כלפי המתעלל בהם. בתלמוד מסופר על ייסוריו של רבי יהודה הנשיא, כאשר באחת הפעמים בה הובל עגל לשחיטה, הוא ברח והכניס ראשו תחת כנפי בגדו וגעה בבכייה. אמר לו רבי: "לך, לכך נוצרת". אמרו בשמיים: "הואיל ואינו מרחם על בעלי-החיים, יבואו עליו ייסורים" - ובמשך 13 שנים חלה במחלת מעיים. ייסוריו פסקו לאחר שבפעם אחרת שפחתו טאטאה את הבית עם בני החולדה שנמצאו בו. אמר לה רבי: "הניחי להם, שנאמר: ורחמיו על כל מעשיו". אמרו בשמיים: "הואיל ומרחם הוא על בעלי-החיים, נרחם עליו". מי ייתן ויכבשו רחמינו את ליבנו.
הכותב עוסק בחינוך וחוקר יהדות
למגיבים: סמנו תחילה אם אתם "בעד" או "נגד" הצעת החוק לעיקור וסירוס במימון ממשלתי
לפנייה לכתב/ת 
צער בעלי-חיים
צילום: ארז ארליכמן
מומלצים
