שתף קטע נבחר

  • מרושתים
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    באינטרנט לפעמים פחות הוא יותר ויותר הוא פחות
    העמימות ואי-הוודאות המאפיינות את סייברספייס – בגלל האנונימיות ואי-הזהותיות, אי-הנראות, המרחק הפיזי, התקשורת המתבצעת (בדרך-כלל) באמצעות טקסט מוקלד בלבד, העדר קשר-עין – יוצרות מצב מעניין מבחינה פסיכולוגית

    רבים מאיתנו מכירים את התופעה שבה אנחנו נפגשים במפגש וירטואלי עם אדם אחר – בפורום, באתר הכרויות, בבלוג שלו, בשיחת צ'ט עם אלמוני, או כמגיב בטוקבקים למאמר או לפוסט בבלוג – ונוצר לנו איזשהו רושם לגביו.

     

    רושם זה עשוי להיות מבוסס על תוכן הכתיבה שלו, על סגנון הכתיבה ואיכותה, או מאפיינים אחרים של כתיבתו (אורך, תכיפות, שימוש בקישורים או תמונות). רושם זה שנוצר אצלנו יוצר לנו חוויה אישית (לעיתים בעלת עוצמה רבה) המלווה בייחוסים לגבי האדם האחר, רגשות, ציפיות ואמונות – למרות שאלו מבוססות על כמות מוגבלת מאד של מידע והיכרות, לפעמים אפילו באופן אבסורדי. אני מכנה חוויות רגשיות אלו בשם "רגשות פנטום", בשל האנאלוגיה לתחושות (האמיתיות) שחווה אדם באיבר שאינו קיים, כמו קטוע רגל שחש שרגלו הקטועה מגרדת.

     

    העמימות ואי-הוודאות המאפיינות את סייברספייס – בגלל האנונימיות ואי-הזהותיות, אי-הנראות, המרחק הפיזי, התקשורת המתבצעת (בדרך-כלל) באמצעות טקסט מוקלד בלבד, העדר קשר-עין – יוצרות מצב מעניין מבחינה פסיכולוגית. מצב מעורפל ונעדר-מידע זה גורם לנו, במודע או שלא במודע (ובדרך-כלל שלא במודע), להשלים את החסר לגבי הסיטואציה ולגבי האדם האחר.

     

    למה זה ככה?

    על כך יש כמה וכמה תיאוריות פסיכולוגיות מעניינות, כל אחת מהן פונה לכיוון אחר, ולכולן יש רשימה לא קטנה של מחקרים התומכים

    בה. בכל מקרה, כל התיאוריות מסכימות כי לאדם יש מנגנון פסיכולוגי פנימי, אוטומטי וספונטני, אשר מביא אותו לידי כך שהוא יקטין את העמימות שהוא חווה עד למצב שדברים "מסודרים" אצלו כך שהם עקביים עם כל מיני פריטי מידע ורמזים אחרים. רק במצב זה חש האדם יותר נוח ופחות מתוח. האדם נוטה ליצור במוחו תמונה שלמה, למרות שהמציאות הווירטואלית מספקת לו תמונה חלקית בעליל, לפעמים כזו המעוותת מאד את העובדות האמיתיות.

     

    אז מה קורה בסייברספייס?

    העמימות, כאמור, רבה, ואנחנו נוטים להשלים את החסר לגבי הזולת. הכיוון בו נבחר לעשות זאת יהיה על-סמך אותם רמזים ופרטים שקלטנו, ביחד עם הצרכים שלנו (הנכונים לאותו מקום וזמן), שמייצרים את התופעה הידועה לגבי תקוות המבוססות על הרהורי-לב (wishful thinking).

     

    כך עשויה להיווצר התייחסות חיובית לזולת – מהערכה וחיבה ועד להתאהבות ומשיכה, גם אם אין בו חלק (או כל) מה שאנחנו מדמיינים לגביו. כמו גם נוצרת התייחסות שלילית לאחר – לרבות קנאה, דחייה, תיעוב או שנאה. כל זאת – מבלי כל קשר הכרחי למציאות או לעובדות.

     

    דוגמה בולטת לכך קיימת בסיטואציה המוכרת לרבים: היכרויות באינטרנט. פעמים רבות אנחנו קוראים תיאור בכרטיס אישי, או משוחחים בצ'ט, ומפתחים הערכה וחיבה (אם לא התאהבות מהירה) כלפי מישהו, למרות שאנחנו יודעים לגביו מעט מאד. וכמה שכיחה התופעה שלאחר מפגש פנים-אל-פנים הדימוי שייצרנו מתרסק ואנחנו מוצאים את עצמנו נמלטים מהמפגש המביך.

     

    תופעה זו מלמדת על כך שלפעמים פחות זה יותר ויותר זה פחות: כאשר אנחנו יודעים פחות על הזולת, ההשלמה שאנחנו מייצרים במוחנו הקודח עשויה להביא אותנו לייחוסים מאד חיוביים לגביו; וכאשר אנחנו לומדים עליו יותר – ההיכרות הקרובה דווקא יכולה להביא אותנו לחבב אותו הרבה פחות, עד כדי דחייה ובוז...

     

    המחקר מגלה וחושף את התופעה

    החוקרים נורטון, פרוסט ואריאלי פרסמו לאחרונה מאמר מעניין (קובץ PDF) שבדק את התופעה באמצעות סדרה של חמישה מחקרים. הממצאים שיקפו בצורה מדויקת את התהליך הזה ונותנים תוקף להסבר החוויה הפסיכולוגית המרתקת הזאת באינטרנט.

     

    אנלוגיה מעניינת שמביאים החוקרים במאמר: ככה זה עם טוני בלייר (ראש ממשלת אנגליה): כמו פודינג מתוק מאד, בהתחלה זה מרגיש נחמד, אבל אחר-כך זה ממש דוחה! באותו הקשר הם גם מצטטים את בנג'מין פרנקלין, שאמר שלדגים ולאורחים יש משהו משותף: גם אלו וגם אלו מתחילים להסריח אחרי שלושה ימים...

     

    מרושתים, לבלוג המלא

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "באינטרנט לפעמים פחות הוא יותר ויותר הוא פחות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים