היא מודה שבגדה - ומסרבים להאמין לה
אשה מתייצבת בביה"ד הרבני ומספרת שלא היתה נאמנה לבעלה, והדיינים לא מאמינים לה. למה? כי חוששים שלא אמרה אמת. למה לה לשקר? כי היא רוצה להתגרש. למה לה, והאם צריך החתן לספר לחותן שניהל רומן עם החותנת?
הזכרתי שנטל ההוכחה המוטל על בעל הטוען כי אשתו נאפה בו כבד מאוד - הוא זקוק לשני עדים כשרים שישכנעו את הדיינים בנכונות טענתו הקשה נגד זוגתו. יתרה מזאת, גם כשהאשה מודה שבגדה בבעלה, ייתכן שבית הדין - וגם הבעל - לא יאמינו לה. מוזר? אכן, אבל אחרי שתשמעו את ההסבר, הענינים ייראו אחרת.
ובכן, לא פעם משתוקקת אשה להתגרש, ובעלה מסרב. לעתים קרובות, משום שהוא אוהב אותה לצידו. לעתים אולי קרובות יותר, משום שהוא אוהב את כספה. ולעתים לא פחות קרובות - משום שהוא רוצה להתנקם בה. את רוצה חופש? הישארי ברצון. לי יש זמן...
לפי ההלכה אסור לאדם להישאר נשוי לאשה לא נאמנה
יש מקרים בהם מודיעה האשה לבית-הדין הרבני שבגדה בבעלה. היא עושה זאת כדי שהדיינים יחייבו את הבעל לגרש אותה. שכן, כפי שכתבנו, לפי ההלכה אסור לאדם להישאר נשוי לאשה לא נאמנה.
אבל ההימור הזה לא תמיד מצליח. הדיינים יודעים שלפעמים אשה מודה בבגידה שלא היתה, ולכן לא יאמינו להודאתה. למה? "שמא נתנה עיניה באחר" הוא ביטוי המופיע לא פעם בספרות ההלכתית. הדיינים, וגם הבעל, עשויים לטעון שהאשה מנהלת קשר עם אדם אחר, וכדי להתגרש מהר היא מוכנה להאשים את עצמה בדבר שלא עשתה.
מה עושה בית הדין במקרים אלה? הוא נזקק לראיות נוספות שיבססו את דברי האשה: עדותו של האדם שאיתו נאפה, לדבריה, עדים אחרים ועוד.
אבל אם הבעל אומר לדיינים שהוא מאמין לווידויה של אשתו על ניאופה, בדרך כלל זה מספיק כדי לקבוע שעליו לגרשה. בכך שהוא מקבל את דבריה, הוא אוסר אותה על עצמו, כאילו הוכחה הבגידה באמצעות שני עדים.
הערה עם שם המאהב נשמרת במחשב של משרד הדתות
לאחר שבית-הדין הרבני משתכנע שהאשה אסורה על הגבר שאיתו בגדה, הוא יציין זאת במסמך המונפק עם הגירושים. שם האדם יצוין באותו מסמך. הערה זו נשמרת במחשב של משרד הדתות, ואם אותה אשה תבוא עם אותו גבר למועצה הדתית והם יבקשו להירשם לנישואים - ההערה תמנע את רישומם.
בבג"ץ 212/74 נידון עניינה של אשה שהודתה בפני בית-הדין הרבני כי הרתה בעקבות רומן שניהלה בעת נישואיה. הדיינים הורו להכליל בתעודת הגירושים של האשה "פיסקה מגבילה", שלפיה אסור לה להינשא לאדם שאיתו בגדה. האשה עתרה לבית-המשפט העליון, שהורה למחוק את ההערה בתעודת הגירושים. השופט זוסמן כתב, כי "אשה אמנם אסורה לבועלה אם זינתה תחת בעלה, אך אין לשים לה אות לבלתי להשיאה, כדי שדבר הניאוף יתפרסם וייוודע ברבים". בית המשפט הוסיף, כי ייתכן שהאשה תזדקק להציג את תעודת הגירושים בפני רשויות שונות, כגון ביטוח לאומי, או כשתחפש עבודה, ובהערה על בגידתה "יש משום פגיעה חמורה בזכות הפרט ומשום ביוש. ומקל וחומר אין להכתים כך שמו של הגבר, שבכלל לא היה בעל דין במשפט הגירושים".
לפעמים, כשהדיינים אינם בטוחים אם האשה ממש נאפה, וכל שהוכח להם הוא קשר חשוד בין האשה לאדם מסוים, הם מציינים בפסק דין שאם היא תרצה להינשא לאותו אדם ששמו הועלה בדיונים - צריך יהיה לקיים בירור משפטי אם להתיר להם להתחתן.
האם מי שיודע כי אשה בגדה חייב להודיע לבעלה?
ההלכה היהודית עסקה לא מעט במקרים הקשורים לחוסר נאמנות. מה קורה, למשל, כשנודע לאדם שאשה מסוימת לא היתה נאמנה לבעלה - האם ההלכה מחייבת אותו לגלות זאת לבעל? השאלה מתעוררת משום שלבעל, כאמור, אסור להמשיך לחיות עם אשתו, וכדי למונעו מחטא ייתכן שמוטלת חובה על מי שיודע על דבר הניאוף לדווח על כך לבעל.
מקרה מפתיע אירע לפני כ-200 שנה. המיוחד בסיפור הזה נבע מכך, שהאיש שהתלבט אם לספר לבעל היה המאהב בכבודו ובעצמו. ואם לא די לכם בכך, אוסיף כי אותו מתלבט התחתן עם לא אחרת מאשר בתה של האשה שניהלה איתו קשרים אינטימיים. ואם התבלבלתם לגמרי, הנה תמצית הדילמה: האם צריך החתן לספר לחותן שניהל רומן עם החותנת? מה כאן לא ברור?
אחד מגדולי הרבנים במאה ה-18, הרב יחזקאל לנדא, שבפניו הובא המקרה, כתב על כך בספרו "הנודע ביהודה" (הדברים מובאים ברשימתו של עו"ד תומר מוסקוביץ חובת הגילוי הנאות וסייגיה):
"אחד נכשל באשת איש שלוש שנים רצופות ועתה נתעורר בתשובה ואשרי לו שתורתו עמדה שלא ישתקע בטומאה. ונפשו לשאול הגיע, שהוא עתה חתן האשה הזאת, שנשא בתה, אם מחוייב להודיע לחמיו שיפרוש מאשתו הזונה או שתיקתו יפה".
הרב לנדא הוסיף כי האיש התלבט משום שהמשפחה היתה בעלת שם ומעמד, לזוג היו עוד ילדים תלמידי חכמים, וכדי לא לפגוע בהם יש לדון אם המאהב לשעבר-חתן בהווה, שחזר בתשובה, רשאי לשמור על שתיקה.
תשובת הרב היתה: "פשוט הדבר שחייב להגיד לבעל האשה, להודיעו שאשתו זנתה, שיפרוש ממנה".
דוד, בת-שבע ואיסור הנישואים
היבט היסטורי מעניין בנושא רשימה זו סוקר שר המשפטים, פרופ' דניאל פרידמן, בספרו "הרצחת וגם ירשת": הסיפור התנ"כי (משמואל ב') על דוד ובת-שבע. תזכורת קצרה: לעת ערב טייל המלך דוד על הגג, ראה את בת-שבע - והקליק נשמע בכל רחבי הממלכה. הסיפור הסתבך משום שבת-שבע, שהיתה נשואה לאוריה, הרתה לדוד, ששלח את בעלה לשדה הקרב, שם נפל חלל. לאחר-מכן נשא דוד את האלמנה לאשה.
מאז ועד ימינו עוסקים חכמי ישראל לדורותיהם בפרשה זו. חלקם מנסים לפרש את הסיפור באופן המאיר את מעשהו של דוד באור מרוכך: "מכוח הכלל של הדין העברי המאוחר", כותב פרופ' פרידמן, "שלפיו אסורה האשה לבעלה ולבועלה, אסור היה לדוד לשאתה לאשה לאחר מותו של אוריה. כדי להימנע מתוצאה זו נאחזה המסורת באגדה שלפיה היה כל אחד מלוחמיו של דוד, קודם לצאתו למלחמה, כותב לאשתו גט על תנאי, שלפיו אם ימות במלחמה תהא אשתו מגורשת באופן רטרואקטיבי מיום צאתו למלחמה".
יש להניח כי המתירנות הרווחת בחברה הישראלית (להיבט אחר בענין זה התייחסנו ברשימה ומה עם נשוי שמבטיח למאהבת להתחתן איתה?) תייצר בעתיד מקרים רבים ומגוונים, שיניבו פסיקה מרתקת בנושא זה.
ולסיום, כמה מילים למירב רזניק ולאחרות שטיקבקו בעקבות הרשימה הקודמת, האם ביה"ד הרבני מתייחס לבעל הרועה בשדות זרים באותו אופן שהוא מתייחס לאשה הרועה בשדות זרים. התשובה, לנושא רשימה זו, היא לא. הסיבה: כשהבעל אינו נאמן, הוא לא אסור על אשתו, והיא אינה חייבת להתגרש ממנו. הרקע ההיסטורי להבדלים אלה ואחרים ביחסה של ההלכה לבעל ולאשה ראוי לרשימה נפרדת.
- ניתן לשלוח באימייל
שאלות לעו"ד דון-יחייא. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.
