קץ ההומאניטריות
האם כששר הפנים מורה על השבת הפליטים הליברים למולדתם, עומדת לפניו טובת הילד, או שמא את ההחלטה מכתיב שוב השד הדמוגרפי?
כיצד הייתה מגיבה משפחה ישראלית ממוצעת אילו הייתה נדרשת לעקור למדינה בה 23% מהילדים מתים טרם זכו לחגוג את יום הולדתם החמישי? כיצד הייתה נוהגת אותה משפחה אילו הייתה נדרשת לעזוב את ישראל ולעבור למדינה בה על פי נתוני יוניצ"ף, כחצי מליון ילדים לא לומדים בבית הספר?
בעוד שעבור תושבי ישראל מדובר בתרחיש רחוק ובלתי אפשרי, הרי שעבור קהילת הפליטים הליברים השוהה בישראל מדובר במציאות קרובה. חברי הקהילה הקטנה, המונה כ-90 פליטים ופליטות על ילדיהם וטפם, נדרשים לעזוב את ישראל עד סוף החודש ולשוב לליבריה, מדינה מוכה ונחשלת המתאוששת מ-14 שנות מלחמת אזרחים עקובה מדם, אשר גבתה כ-200,000 קורבנות בנפש והניסה מבתיהם מאות אלפי בני אדם. חלק מהפליטים, שנמלטו ממוראות מלחמת האזרחים ומצאו מקלט בישראל, חיים כאן כבר שנים ארוכות, בנו כאן בית והקימו משפחה.
למרות הנתונים הקשים המוכרים היטב לשר הפנים, הוא מתעקש כי על הקהילה לעזוב בסוף החודש. לשיטתו, אפשר לשלוח את הילדים והוריהם בחזרה לליבריה. גם אם הבית נשרף, גם אם המשפחה נרצחה, גם אם התשתיות הרוסות ואחוזי האבטלה עומדים על 85%. משיחזרו הפליטים לליבריה, גורלם כבר לא יהיה בידיו של שר הפנים. מדינת ישראל תרחץ בניקיון כפיה ותתהדר בשנות ההגנה שהעניקה לליברים בישראל. הפליטים מצידם, ייאלצו לעבור שוב את חווית העקירה ויחזרו לליבריה אחרי שנים ארוכות, רק כדי להתחיל מסע הישרדות נוסף.
16 ילדים נולדו בקהילה הליברית במהלך שהותם של הפליטים בישראל. האמנה בדבר זכויות הילד, עליה חתומה ישראל, מבטיחה כי בכל הפעולות הנוגעות לילדים, בין אם ננקטות על-ידי מוסדות רווחה, בתי משפט, רשויות מינהל או גופים מחוקקים, תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה. האם גם במקרה דנן טובת הילד הינה שיקול ראשון במעלה או שמא את ההחלטה מכתיב שוב השד הדמוגרפי?
מרחוק כבר אפשר לשמוע את קולות ה-"אבל למה אצלנו"? הטרור, העוני, בשביל מה אנחנו צריכים עוד בעיות? אין לנו מספיק משל עצמנו? ומה עם עניי עירנו, קודמים לא? נכון, זכותה של ישראל להגביל את השהייה בשטחה של מי שאינם אזרחיה. נכון, האו"ם הכריז שהמצב בליבריה התייצב והמדינה בטוחה. על פי האו"ם, הפליטים יכולים לחזור הביתה. גם ב-1997 הכריז האו"ם שליבריה מדינה בטוחה, וחודשים לאחר מכן התחדשה המלחמה ועשרות אלפים שחזרו לבתיהם שילמו בחייהם. נכון, על פי החוק היבש, זכותם של הפליטים הליברים כמי שקיבלו הגנה זמנית אינה עומדת יותר. אך מה עם זכותם כתושבי ישראל? כמי שמרכז חייהם נמצא כאן? האם ניתן להקל ראש במי שחי ועובד כאן כבר זמן רב כל-כך?
הפליטים הליברים צריכים להישאר בישראל. לא כאקט הומאניטרי, לא כמעשה חסד. לא כמחווה של ממשלת ישראל. אל תעשו להם טובה. זוהי זכותם כמי שחיים כאן שנים ארוכות, כמי שבנו כאן בית והקימו משפחה, כמי שנולדו כאן, כמי שמעשירים ומרחיבים את אופיה של החברה הישראלית, כמי שנסיבות חייהם הובילו אותם לחפש הגנה ומקלט. זוהי זכותם כבני אדם.
"טבעי הדבר בשבילנו להעניק לכם מקלט בארצנו, שכן זו מסורתנו האנושית-יהודית", אמר מנחם בגין ביוני 1977, בעת שהורה על קליטת "אנשי סירות" וייטנאמים שנאספו על ידי אוניית משא ישראלית. החלטתו של בגין הייתה מנותקת משיקולים פוליטיים או דמוגרפיים, זו הייתה החלטה של מנהיג. גורלם של הפליטים הליברים בידיו של שר הפנים. עכשיו הוא צריך לבחור בין להחליט כמנהיג ובין לגזור דין כפוליטיקאי-עסקן. נראה אותו בוחר.
הכותב מנהל פרויקט מהגרי עבודה ופליטים בעמותת "רופאים לזכויות אדם"
פורסם לראשונה 07.03.07, 22:05
מפגינים למען הפליטים
צילום: תמר דרסלר
מומלצים
