שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    פסטיבל האפליה והאונס
    המשטרה, הפרקליטות, המחוקק, בתי-המשפט והתקשורת - כל מוסד ותרומתו למצבן הקשה של נשים בפתחו של האלף החדש
    מצבן של הנשים בישראל בפתחו של האלף החדש גרוע בהרבה מכפי שניתן היה לצפות. המשטרה ניצבת חסרת אונים מול אלפי מקרי האלימות המגוונים, ובטקטיקה הסברתית של "הפרד ומשול", מנסה למתג בנפרד: את מספר השוהות במקלטים לנשים מוכות; את מספרן הרב של המאושפזות במחלקות פסיכיאטריות; את מקרי הרצח של אתיופיות ושל רוסיות (וכאן לתלות את האשם בחבלי הקליטה או הרקע התרבותי); את עשרות הנשים הערביות שנופלות חלל בשדה הקרב על כבוד המשפחה; את אלפי הנשים והנערות הנוספות מדי שנה למעגל הנאנסות והמוטרדות מינית; או את הקשישות הנופלות קורבן בזו אחר זו לאלימות במגוון מסיכותיה הכעורות. למרות המאמץ הממסדי לטשטש את התמונה הכוללת, חשוב שנתעקש ונביט על הפאזל כמקשה אחת ונודה כי מדובר באותה התופעה בווריאציות שונות. כך, למרות הקידמה, נשים היו ונשארו טרף קל.

     

    אבל לא רק המשטרה תורמת בחדלונה להנצחת מצבן הקשה של נשים בישראל; כשהיא כבר עושה משהו ומגיעה אף להגשת חומר חקירה לפרקליטות, ממהרת האחרונה להגיע לעסקאות טיעון מבישות, שמעצבות מסר תרבותי סלחני כלפי רוצחי נשים, אנסים, מטרידנים וגברים הסוחרים בנשים למטרות רווח כספי. מחדלי הפרקליטות הם כל-כך תדירים ומביכים, עד שאנו תוהים אם יש לזה קשר דווקא לעובדה שבראש מחוזותיה עומדות לא אחת נשים.

     

    המחוקק עצמו אשם לא פחות במצב: החוקים המיטיבים עם נשים נותרים באופן תדיר בגדר אות מתה בספר החוקים, וקיומם אינו באמת משפיע כפי שהיינו מצפים. בכל שנה אנו עדים להפליה הנמשכת בשכרן של נשים, בהתייחסות להוצאות הכרוכות בגידול הילדים לצד הזכות לפתח קריירה. החברה סיגלה לעצמה מעין מנטרה מוזרה: "תחליטי מה את רוצה - קריירה או ילדים?". גם בתחומי הבריאות, החינוך וההשכלה הגבוהה אנו עדים לפער האדיר בין צרכיהן ובין יכולתן למצוא מענה שוויוני לצרכים ייחודיים אלו. למראית עין מקצה המדינה תקנים זעומים לאיוש תפקידי יועצות לקידום מעמד נשים, אך לא משריינת להן תקציב שנתי. ובאורח פלא, קיצוצי כוח-אדם נעשים תמיד במשרדי הממונה על מעמד האשה בשירות הציבורי או המתאמת הבין-משרדית למאבק בסחר בנשים. מדיניות שיטתית זו מעבירה מסר חד-משמעי של זלזול ויציאת ידי חובה.

     

    התקשורת אף היא לוקחת חלק בפסטיבל ההפליה, וממשיכה לתת במה "אומנותית" לפרסומות המקבעות את דימוין של נשים כאובייקט מיני, או במקרה הטוב מציגה אותן
    בצורה סטריאוטיפית של פאם-פטאל המשפילה את הגבר שלה או כתחמנית, טיפשה או סתם "פרחה". העיתונות נוהגת בנשים מנהג צביעות, כשהיא מדווחת בעמוד אחד על סטטיסטיקות קשות - ומאחורי אותו דף מפרסמת מודעות זנות, ליווי וחשפנות וגורפת מהן רווחי עתק. למרות המחאות הציבוריות, ממשיכה התקשורת להקצות במה לא-שווה להופעתן של נשים בפאנלים מקצועיים בטלוויזיה וברדיו, וגם כשהיא כבר נותנת במה לנשים, משום מה אלו תמיד אותן עשר נשים - תופעה שרק מעצימה את המסר החברתי כאילו אין בנמצא יותר מכמה בנות חכמות שראוי להושיב באולפן.

     

    ואולם האכזבה הגדולה ביותר שלי היא ממערכת בתי-המשפט, אותה חשבנו בטעות למעוזה האחרון של הגנת האשה. מערכת זו התבצרה מאחורי חומת זכוכית ומערימה מכשולים על גישתן של נשים להיכלי הצדק. קלות הענישה, כמו גם התבטאויות השופטים ביחס לנשים, מעוררות לא פעם זעזוע ובכך מרפות את ידי המשטרה והפרקליטות מלהתחיל בכלל בטיפול, קל וחומר את ידיהן של נשים מלבקש עזרה. יש גם היבט כלכלי משמעותי ליחס המבזה של מערכת המשפט לנשים: דלתות ההליך הפלילי נפתחות בפניהן רק בכל הנוגע לפגיעה בהן, בעוד שמרבית הנפגעות היו מעדיפות להסתפק בפיצוי כלכלי הולם בגין הנזקים שנגרמו להן, ובעזרתו - להמשיך קדימה לעבר עתיד טוב יותר. 

     


    פרסום ראשון: 07.03.07, 22:05
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פסטיבל האפליה והאונס"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים