סרטן. כי לכולם כבר יש כלב*

כשמתברר שזה ממאיר

בתור למרפאה בבסיס ניצנים אפשר תמיד לפגוש מלא חבר'ה שהטירונות לא מתאימה להם, והם מנסים לנצנץ לעצמם גימלים או סתם לצאת למה שנקרא בבית ספר יסודי "יום כיף", ובצה"ל "הפניה לצילום". מה לא הולך שם: ציפורניים חודרניות, נקע בקרסול, אלרגיות לדברים שבחיים לא שמעת עליהם. המשקיענים אפילו טורחים לישון בלילה עם תפוח אדמה מקולף קשור לרגל ובבוקר לשפשף על זה שום, כאילו שהרופא הולך לזרוק אותם לסיר עם כמה גזרים עד שייצא מרק. גם אני הייתי בתור הזה. כאבה לי הברך, אבל באמת. רופא שמכיר טוב־טוב את כל השטיקים צייד אותי באופטלגין ושלח אותי לנוח באוהל. הוא לא הפנה אותי לצילום, אבל הבטיח שיהיה בסדר. הוא לא קיים.

אחרי הטירונות יצאתי לכל מיני טיולים בבסיס בגלל הטופס עם השם הדבילי הזה, ובין השאר הלכתי לראות עוד רופא. השעה היתה כמה דקות לפני חמש בערב, והרופא היה לחוץ. אמר שבחמש הוא חייב לעוף, ושאני כבר אחזור בעוד שבועיים. על הברך שלי, שכבר גידלה אחות תאומה, הוא לא הסתכל. אחרי כמה ימים התחלתי להפנים את מה שכולם בצה"ל מבינים במוקדם או במאוחר: כלום לא זז בלי קומבינות.

בלי לבזבז עוד זמן מיותר, אבא שלי ארגן לי צילום פרטי במוצאי שבת. בראשון בבוקר כבר ישבתי במחלקה האורתופדית ברמב"ם — אבא, אמא, רופא מומחה שהסתכל בצילום של הברך שלי, וראש המחלקה. עכשיו, תרשו לי לגלות לכם שמה ששמעתי שם לא היה "החדשות הטובות הן שאין לך איידס" או "מה מתחיל ב־ס' ולפעמים נגמר ב'השד'?". לא, זה נשמע יותר כמו: "עידן, 80 אחוז שזה גידול ממאיר. אתה יודע מה זה ממאיר?".

מכאן ואילך לא הבנתי כלום ממה שהיה לרופא להגיד לי. כל מה שיכולתי לשמוע היה: בלה־בלה־בלה מוות בלה־בלה מוות בלה־בלה. אפילו אבי ביטר לא יודע לבאס ככה. את המשך השבוע העברתי בין בדיקות סי.טי למיפוי עצמות, בין ביופסיה לאם.אר.איי. נשכבתי מתחת למלא מכשירים שאז עוד לא ממש ידעתי איך קוראים להם, והיום אני יכול ללמד כל סטודנט לרפואה איך הם עובדים. חמישה ימים אחרי כל הסשנים האלה קיבלתי תוצאה חד־משמעית: סרטן.

האמת, לא ממש ידעתי מה זה אומר. ידעתי רק שזה רע, ושבלי החברים שלי אני לא הולך לעבור את זה, אז התקשרתי מיד לספר להם. העניין הוא שהתאריך היה יום שישי האחד באפריל, ולפחות בחבר'ה שלי זה לא כזה יוצא דופן שאיזה ליצן מחליט להסתלבט על כולם שיש לו סרטן. חולה סרטן בראשית דרכו מתקשר ל־30 מחבריו הקרובים, שצוחקים עליו בפנים ומבקשים ממנו להפסיק לקשקש כי הם בדיוק בגיבושים לסיירות וכאלה, ואין להם זין לבדיחות אינפנטיליות. מה גם שסרטן זה לא כזאת בדיחה מצחיקה, אז חלאס.

בסוף הצלחתי לשכנע אותם. נפגשנו בחוף בלנגה בקריית ים. הם שאלו שאלות, אני ציטטתי את הרופאים. כולנו נורא רצינו להאמין שבסופו של דבר זאת באמת סתם דאחקה של אחד באפריל.

כשהרופא מתחיל בהפחדות

אשפזו אותי ברמב"ם, במחלקה הכי עצובה והכי אופטימית בכל בית החולים: אונקולוגית ילדים. יש שם ליצנים רפואיים ובנות של השירות הלאומי שכל הזמן רוצות לשחק איתך טאקי, מה שמעורר את המחשבה שאולי אצל דוסיות זה שם קוד למשהו אחר, אבל לא משנה. חוץ מאלה היו שם גם כיתת לימוד, מורה למוזיקה, פינות יצירה, המון ילדים קירחים עם עיניים בולטות שנלחמו על החיים שלהם, ואני. שבוע לפני עוד הייתי על מדים, צמוד ל־M16, ופתאום הייתי צריך ללמוד פירושים חדשים לגמרי למילים "מחלקה" ו"מלחמה".

הרופא המטפל שלי היה רוסי מהאסכולה הישנה. אתם יודעים, משקפיים ענקיים ותסרוקת הלוואה וחיסכון. איש טוב שלא מראה שום רגשות. על הפעם הראשונה שנכנסתי אליו הוא שפך עלי רשימה של תופעות לוואי: נשירת שיער, אובדן תיאבון, בחילות והקאות, ירידה במשקל, כאבים, פצעים. חוץ מזה הוא פירט איזה תרופות אני הולך לבלוע ואיזה לא כיף זה יהיה.

הייתי בטוח שהוא סתם מנסה להפחיד אותי. בא לי להגיד לו "יאללה, תן לי את זה בכל הכוח, רק בוא נגמור עם זה מהר". אחרי הכל, גם אם בגלל סוג הגידול אשפזו אותי במחלקת ילדים, לא הרגשתי כמו ילד. הרגשתי כמו גבר: 1.80 מ', 76 קילו, שנתיים בחדר כושר, שלוש שנים קפוארה וקילומטרז' מפואר על רולרבליידס, כולל רמפות ותרגילים מסוכנים. לא היה לי ספק שאני הולך לעבור את זה. והאמת היא שגם הייתי סקרן לדעת איך זה הולך להיראות, ואם באמת אסבול מכל תופעות הלוואי שהרוסי המפחיד ההוא איים עלי בהן. מה אני אגיד לכם? בניגוד לדוקטור מה־שמו מצאלים, הוא לפחות קיים.

כשהשיער בתחת נושר

התחלתי לקבל טיפולים כימותרפיים בתדירות של אחת לשבוע־שבועיים. כשכל תופעות הלוואי שהרופא ניבא הופיעו אחת אחרי השנייה, הבנתי שאני יותר גברת מגבר. כשהמשקל שלי צנח ל־57 קילו והחברה שלי הצליחה להרים אותי על הידיים, הפכתי לסמרטוט. לאט־לאט גם השיער התחיל לנשור. קודם בראש, אחר כך בזקן, ובסוף בגבות ובתחת. תוך שלושה חודשים כבר נראיתי כמו חייזר, כמו פיירלואיג'י קולינה, כמו חולה סרטן.

צילום רנטגן של קיפניס, אחרי הפי-האוור ב"ג'קו מאכלי ים" (צילום: אימג' בנק)

מה שמעצבן בתופעות הלוואי של הטיפולים האלה זה שיש להן תופעות לוואי משל עצמן — ושהן לא פחות מבאסות. לדוגמה, כשאין לך שיערות באף אין שום דבר שמחזיק את הנזלת בפנים, אז אתה כל הזמן מסתובב עם טישו או מושך באף או סתם נראה כמו ילד עם חננה. כשאין לך גבות וריסים קשה לך לפקוח את העיניים בבוקר, וכשאתה מתקלח נכנסים לך כל הזמן מים לעיניים. מזל שלפחות לא צריך לחפוף.

אבל אני לא רוצה לבאס אתכם יותר מדי, אז נראה לי שנדלג קצת על הגועל נפש ונחתוך לשניים־שלושה נושאים שאתם רגילים למצוא בין הכוסית על השער לזקן שכותב בסוף: סמים, אלכוהול וזיונים. רק תנו לי שנייה להוציא את הקטטר לפני שאני מתחיל.

ובכן, החדשות הטובות הן שאפשר ואפילו רצוי להזדיין בתקופה של הטיפולים. זה מזכיר לך שאתה בנאדם, שאתה פחות או יותר חי. כבונוס אפילו אין מצב שתכניס מישהי להיריון, כי תאי הזרע מתים בזמן הטיפולים. אחר כך זה אמור להסתדר. ליתר ביטחון, לפני שהתחילו לטפטף לי כל מיני חומרים מגעילים לגוף התבקשתי לטפטף את דור העתיד לכוס שתישמר בבנק הזרע. אז הבאתי את החברה שלי שתעזור לי שם — איך אמרה ההיא, שאני אשפשף? — וכשסיימנו את העסק הושטתי להורים שלי את הנכדים שלהם בתוך כוסית פלסטיק, כדי שיגישו אותם למשמר לאחות הראשית. נשמע לכם מוזר? אז אתם לא קולטים עד כמה.

עכשיו לנושא השני שלנו: סמים. ידוע שגאנג'ה לסוגיה מעודדת תיאבון ומתחזקת את מצב הרוח בזמן הטיפולים; לי באופן אישי אין מושג. מעולם לא ניסיתי, אין לי שום כוונה לנסות, ואני ממש לא מכיר שום סוחר סמים ששמו מתחיל באות ש', שגר לא רחוק ממני ואמור להתקשר אלי כשיש לו ירוק. לעומת זאת, מורפיום הוא על חשבון הבית, בהנחה שהבית שלכם נגמר במילה "חולים". רק תנו לי להזהיר אתכם שבשלב מסוים זה עושה הזיות כל כך מפחידות שפרדי קרוגר נראה לידן כמו בוב ספוג.

אלכוהול, למרבה הצער, אסור לשתות בזמן הטיפולים. זה פשוט לא הולך טוב עם אנטיביוטיקה ובאופן כללי מחליש את הגוף, שגם ככה בקושי מחזיק את עצמו. לא שזה מנע ממני להודיע להורים ולרופאים באיזה אחר צהריים חגיגי שאני יוצא בערב לבירה עם החבר'ה. כן, ברור שהם התנפלו עלי. אבל אני התעקשתי, וכשהם אמרו שזה מסוכן אמרתי "בסדר", ובערב יצאתי לשתות. אחרי הכל, מה החיים שלי שווים אם אני לא יכול לשתות בירה? וחוץ מזה, אחרי כל הזמן שביליתי בבית חולים ובבדיקות, אני מכיר את הגוף שלי כל כך טוב שאני יכול לדעת בדיוק כמה חום יש לי וכמה סי.סי אני משתין. אז הרגשתי בריא מספיק כדי לשתות בירה. מישהו יכול להגיד לי אחרת?

בסופו של דבר היה נורא כיף, אם כי בסוף סדרת הכימותרפיה הראשונה, הגוף שלי לא היה מספיק חזק בשביל לעמוד בשני הטיפולים האחרונים. יכול להיות שזה בגלל הפעם ההיא שיצאתי לשתות.

כשהסרטן הולך

יום אחד זה פשוט נגמר. הייתי אחרי הכימו ואחרי הניתוח שבו הוסר הגידול מהברך, הבדיקות היו חיוביות, השמש זרחה ואני חזרתי לחיים הרגילים. אחרי שאתה נמצא בסכנת חיים — אחרי שאתה מרגיש כאב אמיתי, לא סתם שריטה בברך אלא כאב שמנסה להרוג אותך, אחרי שאתה יוצא מהחרא הזה שנקרא סרטן — הדבר היחיד שאתה רוצה זה לטרוף את החיים.

המזל הוא שיש המון עמותות שזה התפקיד שלהן, ולא מעט אנשים שתורמים כסף כדי לפצות אותך על הזמן הזה שבו המשפחה, החברים שלך ואתה נלחמתם בעזרת צוות רפואי מיומן על החיים שלך. בשנה שאחרי טיילתי בכל העולם: מחוף לחוף בארה"ב, לונדון, יוון, טורקיה, קפריסין, קרואטיה, ונציה. נסעתי לאן שיכולתי, ביליתי בכל צורה, חשבתי על החיים שיהיו לי ועשיתי תוכניות. בין השאר נרשמתי ללימודי משפטים, שכרתי דירה וחיכיתי בסבלנות ליום שאתחיל ללמוד.

ואז עוד בדיקה שגרתית. ופתאום ארבע נקודות קטנות בריאה הימנית. זה יכול להיות כל דבר. תופעת לוואי של התרופות, או סתם גופים זרים שיושבים שם. אבל זה היה זה: גרורות של החרא הקטן מהברך הגיעו לריאות. התאשפזתי בדיוק ביום שבו הייתי אמור להתחיל ללמוד. חשבתי שעוד פעם מסתלבטים עלי.

כשהסרטן חוזר

מתברר שיש יום יותר מבאס מזה שבו מאבחנים אצלך סרטן: היום שבו מודיעים לך שהוא חזר. התעוררתי מהניתוח להסרת הגרורות, ובפעם הראשונה בחיים שלי יצא לי המשפט "אני רוצה למות". כבר לא הייתי בקטע הקרבי שאיתו הגעתי בפעם הראשונה. נשברתי, לא יכולתי יותר.

לא בכיתי מאז גיל 17, כשחבר שלי נהרג, ולא בכיתי גם כשראיתי מטופלים ששוכבים במחלקה בדיכאון וחופרים לעצמם במוח. ככה זה, אני פשוט מאמין יותר בצחוקים. אז לא בכיתי גם הפעם, אבל כבר ידעתי מה זה טיפולים ומה זה להקיא ולאבד את השיער ולהשתין לבקבוקים. ולא רציתי לחזור לזה.

בכלל, לא רציתי כלום. הביאו פסיכיאטר שידבר איתי, וישר עשיתי לו קטע של קב"ן. אמרתי לו שיש עידן אחד שעצוב לו וכואב לו, ועידן אחר שרוצה לעשות צחוק מכל העניין. אחר כך גם אמרתי לו שיש עידן שלישי, והוא לא מסכים עם העידן השני. אה, וגם עידן רביעי שעוד לא חזר מאמריקה כי ממש כיף לו שם, וחייבים למצוא אותו ולהודיע לו שיש לו סרטן. הפסיכיאטר ישב המום וספר שישה עידנים. אחר כך הוא רשם לי כדורים נגד דיכאון וברח.

כשמתחילים לצחוק

לקח לי איזה שבוע לצאת מההזיה שהייתי בה. במהלך השבוע הזה חתמתי ויתור ובאמת רציתי למות, כי ידעתי מניסיון שזה עדיף מלעבור את הסיוט הזה מחדש. אבל בסוף התחזקתי, נזכרתי שבכל זאת יש לי כמה סיבות לחיות, וחזרתי לטיפולים.

הפעם גם רציתי לעשות משהו עם הזמן שהעברתי במחלקה ובבית. כולם אומרים שצחוק הוא אחת הדרכים הכי טובות להתמודד עם הסרטן, אבל גיליתי שאין שום מקום שבאמת מאפשר לחולים לצחוק עליו, והחלטתי למצוא לזה פתרון. יחד עם החברים מהבית ומהמחלקה, שהייתי מריץ איתם דאחקות בלילות, הקמנו את "ממאיר". זה אתר שאפשר למצוא בו מנוע חיפוש בשם "גידוגל", אגף פורומים שנקרא "כת הסרטן", מדור אסטרולוגיה עם מזל אחד — נחשו איזה — ומלא בדיחות וכתבות שכתבו צוות האתר והמנויים שלנו, שהם חולים ובריאים, קירחים ושעירים.

אני מקווה שהאתר הזה עוזר איכשהו לצעירים כמוני שנלחמים באיזה חרא שגדל להם בתוך הגוף.

ומה איתי? לפי הבדיקות האחרונות שעשו לי נראה שנכון לעכשיו אני נקי, אבל הפעם אני לא עושה תוכניות גדולות. אני בן 21 עכשיו, והתוכנית היחידה שיש לי היא להיות בן 22 ובריא. כמו כל החיים שלי, והחיים של כל אחד מכם, זה לא מובן מאליו.

* מתוך אתר האינטרנט של שניר, "ממאיר"