חדש: מדריך לחילוני בבית הכנסת

יוזמות בומבסטיות של ארגונים, עמותות, פוליטיקאים ואישי ציבור להידברות בין דתיים לחילוניים צצות בכל בוקר מחדש, אבל כל ילד יודע שהפיוס ההסטורי יבוא דווקא מלמטה, מהאזרח הפשוט.

לאור ישראל לוז (24), סטודנט לקולנוע תושב שדרות, יש שם פרטי מחייב בהחלט. ככזה היה לו קשה עם המבוכה ההדדית בכל מפגש בין מתפלל חילוני לבית כנסת, והוא החליט להרים את הכפפה. את סידור התפילה "אור ישראל" שהוא מוציא בימים אלה לאור מגדיר לוז "מהפיכה אמיתית שתגרום לכולם להרגיש בבית", ויש לו גם המלצה רבנית להתהדר בה.

הפרוייקט שיצא לדרך במטרה להציג למתפלל החילוני סידור ידידותי לתפילות השבת, הפך לכרך עבה ובו 510 עמודים של תפילות השנה כולה, והוא מתאים גם לימי ספירת העומר, לימים הנוראים ולציוני דרך אחרים במעגל השנה היהודי.

כרזת הסידור (צילום: יניב בן יהודה) 

"הרבה אנשים לא רגילים לבוא לבית הכנסת" אומר לוז, "וכשמגיעים שמחות, חגים או ימי אבל הם מוצאים את עצמם סופרים את הדקות עד לסוף הסיוט, ובינתיים נאלצים לשגע את הדתי התורן שלידם". לדבריו הסידור החדש הוא נדבך נוסף במה שהוא מכנה "מהפיכת 'רינת ישראל'", וכך יכול כל אחד מהמתפללים להבין מי נגד מי, מתי צריך לעשות מה, וכן, לפעמים גם יש תשובות ל"למה" המפורסם והמאיים כל כך.

הקץ לפאדיחות? 

אז יש לנו עוד סידור קצת יותר מבואר מהרגיל. היכן הבשורה? לוז מסביר כי מדובר בפרוייקט אחר לחלוטין. לדבריו כל עבודות המחקר והכתיבה נעשו אחרי שיחות רבות עם אנשים שאינם דתיים, זאת כדי לתת פיתרון בראש ובראשונה לקטעי התפילה שמכניסים את האורח הממוצע לחרדות של ממש. כדוגמה מביא לוז את האזהרה לפני פניית המתפללים לאחור ב"בואי בשלום", ואת "המדריך למתארח בבית שומר מצוות" שנמצא לפני תפילות השבת.

גם ההליכה אל הלא נודע לא ממש עושה טוב למי שלא רגיל להתפלל. לכן הקפיד העורך לציין מדי פעם הערכת זמן לסיום התפילה, וגם צירף אזהרות: "אתה הולך עוד מעט לעמוד רבע שעה רצוף. אם המתפלל שלידך עדיין עומד – זה אומר שאתה יכול בינתיים לשבת, לנוח ולאגור כוחות".

שתי רשימות קלות להבנה יסבירו למתפלל מתי אסור לדבר ומתי זה לא נורא, וכן מתי מוותרים על תחנון וקופצים 7 דפים קדימה. וגם זה מופיע: "כעת מותר לדבר. שאל את המתפלל שלצידך אם יש תחנון. אם הוא עונה 'לא' – שאל אם יש הלל. אין? ברר האם קוראים בתורה". לוז יודע כי עבור המתפלל הממוצע מדובר בכמעט פארודיה, אך הוא מבקש להדגיש כי מי שלא רגיל להתפלל זקוק לכל ניואנס כזה, כדי לשמור על הסיכוי לדרוך אי פעם שוב בבית הכנסת.

ועוד הסבר לחילוני המתחיל: "אם ראית אנשים מקפלים את הטליתות ב'אין כאלוקנו', או נפרדים מהחברים ולוחצים ידיים ב'אדון עולם' – אל תיבהל. שב במקומך, הם כנראה ממהרים".

אז מהיכן הרעיון?  

"כבר מגיל קטן חונכתי בבית לעזור למתפללים לא מנוסים שנקלעו לבית הכנסת שלנו", מספר העורך. אביו היה הגבאי הלא רשמי שמארח את המתפללים הלא מוכרים ועוזר להם במהלך התפילה, וכבר בגיל שבע מצא את עצמו אור ישראל מסייע לנערי בר מצווה או לילדים אחרים שמתקשים להתפלל בעצמם.

בגיל 12 הפכה המציאות הזו לחלום ילדות, להוציא ביום מן הימים סידור ש"יעשה בשבילו את העבודה". מאז הספיק לעשות מחקר מקיף, להסתובב בין בתי כנסת שונים, להשוות בין נוסחי תפילה כאלה ואחרים, ולבסוף גם לחבר בעצמו את הסידור, שלדבריו "גורם לך להרגיש בבית".

לוז מעדיף שלא להגדיר את זהותו הדתית. "יש אמנם מי שמגדיר את הסידור כחילוני, אבל לא תמצא בו ולו פעם אחת את המילים 'דתי' או 'חילוני'". הוא מסביר ש"אפילו האויבים הכי גדולים שלנו לא מבחינים בינינו כשהם מפוצצים אוטובוסים, אז למה אנחנו צריכים לעשות את ההבחנה"?

את הסידור החדשני כתב אור ישראל לבד. בעצם, כמעט לבד. את ההסכמה נתן לו הרב משה חיים לאו, הבן של, אותו הכיר המחבר בנתניה, העיר בה גדל ובה מכהן לאו ברבנות.

"רק אחרי שסיימתי את העבודה הגשתי את הסידור לעיונו של הרב", נזכר לוז בטעות שגרמה לו לעבודה כפולה. לאו סיפר לו כי מאז שהיה ילד הוא מצפה שמישהו יוציא לאור סידור ידידותי לחילונים. לא פחות מ-4 שעות ישבו השניים, כשהרב עובר על כל דף ונותן הערות ודגשים. אור ישראל יצא בשמחה לכמה חודשים של עבודות השלמה. "אני מאוד מעריך את הרב לאו מאז שאני זוכר את עצמי בקהילת 'צעירי ציון' בעיר" הוא אמר.

ולמי שתהה - לא מדובר בפרויקט ראשון אותו יוזם הסטודנט הצעיר. בשנים האחרונות הוא העלה בעשרות בתי ספר ובסיסי צה"ל את "2048", תכנית להעמקת לימודי השואה. הפרוייקט כולל סרט, הצגת יחיד ודיון בין המשתתפים, כשבחלל האוויר מרחפת השאלה כיצד תיתפס השואה בשנת 2048, 100 שנים אחרי קום המדינה. בתחילה עוד חיפש אור ישראל ספונסר שיממן את המיזם, עד שהבין ש"אם לא אני – הכל ייגנז".