הביתה, לפני הדו"חות
הדחיפות בהתפטרות הממשלה גוברת לאור הסדקים בסכר השומר על המשק
3% מאזרחיה הבוגרים של ישראל סבורים שאהוד אולמרט ראוי בכלל לכהן כראש ממשלה. רק 2% סבורים שהוא איש אמין, ו-98% לא נותנים בו אמון. לדעתם של 76% מהישראלים - שלושה מכל ארבעה - הוא נכשל בתפקידו. מצבו של שר הביטחון לא יותר טוב: אחוז המרוצים מתפקודו ירד אל קרוב לאפס, פלוס-מינוס. פחות מטעות סטטיסטית. 1% ממשתתפי הסקרים שפורסמו בסוף-השבוע רואה בפרץ מועמד ראוי לראשות הממשלה. ועל מעמדו הציבורי שר האוצר הירשזון הסקרים אפילו לא שואלים; הוא בכלל לא קיים.
בעשרים השנים האחרונות לא הייתה בישראל צמרת ממשלתית כל-כך לא מקובלת על אזרחיה וכל-כך לא אמינה בעיניהם, צמרת שכל הציבור מסתייג ממנה ואפילו בז לה. לשם השוואה: שרון בשעתו נחשב לאמין בעיני למעלה מ-75% מהאזרחים. 65% מהם העניקו דרך קבע ציון חיובי לפועלו. משיעורי אמינות ושביעות רצון דומים נהנה גם שר הביטחון הקודם מופז. לקראת פרישתו מהממשלה, הצליח בנימין נתניהו לשקם את דימויו בדעת הקהל. כשר אוצר, הוא עזב עטוף אהדה.
למרות השפל החדש בפופולריות של ראשה ומרבית שריה, ממשלת אולמרט-פרץ לא הצליחה עד כה לקלקל את החגיגה הכלכלית בישראל. המשק גואה ומתרחב, עולה כפורח. רמת החיים מזנקת, העסקים מרווחים, הייצוא איתן, המטבע יציב, האינפלציה נעלמה, קופות האוצר ובנק ישראל עולות על גדותיהן. ההפרטות שועטות קדימה ומשקיעי חוץ עדיין איתנו. גם הבורסה. איך זה ייתכן? האם חברה שפויה יכולה להיות שקועה עמוק בפסימיזם מדיני ופוליטי - ובה בעת להמריא לרקיע שביעי של אופטימיזם כלכלי ועסקי?
לפני שלושה חודשים, כשהתסכול מממשלת אולמרט והאכזבה ממנהיגותו הגיעו לשיאם הקודם, הבאתי את תהייתו של מנהיג יהודי המבקר בארץ על "הסתירה הגדולה" בין מצב רוחם השפוף של הישראלים, שאינם מפסיקים לקטר על היעדר מנהיגות לאומית ועל ממשל כושל ומושחת, לבין חגיגת ההשקעות והקניות. אם המדינה שלכם על הפנים, איך ייתכן שהכלכלה על הגובה - שאל בהתרסה המנהיג היהודי. הודיתי אז שאיני יודע להסביר את הסתירה, והשארתי פתוחה את השאלה "האם זהו סוג מחלת נפש, אטימות, כפל אישיות - או שמא זו דווקא הוכחה לכוח הרצון והחיות של הישראלים".
מאז, הסתירה הגדולה בין הקניונים המלאים לבין הלבבות הריקים רק העמיקה. לדימויו הירוד בלאו-הכי של אולמרט הזיק סבב מינויי השרים (כל שר קיבל ממנו את המשרד שהוא הכי פחות מתאים לו) והריב הקולני עם מבקר המדינה, שפגע בו כבומרנג. ראש הממשלה השתטה, יצא מכליו, הקרין ילדותיות ותחושת אשמה עמוקה ועשה כל מה שלמנהיג לאומי-ממלכתי אסור לעשות, כולל ניסיון להטלת דופי במוסד המבקר וחתירה תחת מעמדו. לא מפתיע שהציבור משוכנע, ברוב של 5 ל-1, שהמבקר צדק ואולמרט לא.
מצד שני, מדצמבר ועד מארס התפרסמו עוד ועוד נתונים חיוביים על המשק הישראלי. הצמיחה התחדשה במלוא התנופה, ובחודשיים הראשונים של 2007 שוב היה לממשלה עודף תקציבי של 5.5 מיליארד שקלים. עתודות מטבע החוץ עברו את רף 30 מיליארד הדולר. האבטלה ירדה, והיחס בין החוב הממשלתי לתוצר המקומי הצטמק לכדי 80% - הנמוך זה דורות רבים. יש לנו אפוא שתי מדינות ישראל: מדינת הממשלה, שאינה מתפקדת - ומדינת האזרחים, שעושה נפלאות. חומת ניכור חוצצת בין השתיים. ממשלת אולמרט נתפשת כממשל זר, נטול השראה וכישורים, שאנחנו נמנעים עד כמה שאפשר ממגע עמו ומהזדקקות לו. רק כך מסוגלת החברה האזרחית - מהמגזר העסקי ועד להתנדבותי - לשמור על בריאותה, חוסנה ושפיותה אל מול טירוף המערכות הממלכתיות.
אפילו דיקטטור לא יכול
אבל לא לעולם חוסן; לא לתמיד תצליח הכלכלה הישראלית להתנתק מהממשלה הישראלית. אף שממשלת אולמרט עדיין לא מזיקה בפועל למשק הישראלי, הדגש הוא על "עדיין": ניצני הנזק כבר נראים בשטח ומחלחלים אליו. העננים באופק מתעבים ומתקדרים. העיתונאי הבכיר תום פרידמן מה"ניו יורק טיימס" חשף לאחרונה למיליוני קוראיו - האליטה התרבותית והעסקית של מקבלי החלטות - את ערוותה התפקודית של ממשלת אולמרט, את חולשת שריה ואת עוצמת הסלידה של הציבור הישראלי ממנה. תחת ממשלת אולמרט, דיווחו השבוע עורכי סקר בינלאומי מקיף, נתפשת ישראל כמדינה הכי מזיקה והכי לא אהודה בעולם. ארץ דוחה ומגעילה, יותר גרועה מאיראן וצפון קוריאה - כך אנחנו מצטיירים בעיניהם של אזרחי הציוויליזציה.טועה ומטעה מי שמרגיע ומסביר שלדירוג שלילי-קיצוני של ישראל בדעת הקהל הבינלאומית לא תהיה השפעה רעה על נהירת משקיעי החוץ אלינו. תהיה גם תהיה. לכשיונחו בקרוב בפני הדירקטוריונים של תאגידים רב-לאומיים תוכניות להשקעה בארץ, יימצא לפחות אחד שישאל מיד: ישראל? מדינה כה לא-אהודה עם ממשלה כה לא אהודה? מה יש לנו לחפש שם? מה פתאום לשים בה את מיטב כספנו?
הסתירה הגדולה בין ממשלה בשפל לכלכלה בגאות לא תתמיד לכן עוד זמן רב. היא תתפוצץ לנו בפנים, ובאחד משני האופנים: או שהכלכלה תתחיל לקרטע ולהתקלקל - או שתתחלף הממשלה. הפיתרון השני עדיף. לפני שיהיה מאוחר מדי ולפני שמשבר חוסר האמון בממשלה יתגלגל למשבר של חוסר אמון בכלכלה, רצוי שממשלת אולמרט תלך הביתה, תתפטר ותפנה את מקומה לממשלה אחרת, שתהנה לפחות מתמיכת מחצית העם. שתתפטר לאו דווקא בגלל מעשיה (בסיכום אובייקטיבי יירשמו לזכותה גם הישגים לא מעטים) אלא בגלל הדימוי המושחת וההרסני שלה בתודעת אזרחיה-בוחריה. אפילו דיקטטור אינו יכול למשול כש-97% מנתיניו משוכנעים שאין הוא מתאים לתפקידו ואינו אמין במעשיו; קל וחומר ממשל המתיימר לנהוג לפי כללי משחק דמוקרטיים.
הדחיפות בהתפטרותה של ממשלת אולמרט גוברת כעת בגלל הסדקים המתרחבים בסכר השומר על יציבות המשק. הסבירות למשבר כבר לא מבוטלת. לכשיופיע - מי יגן על כספנו, על מקומות עבודתנו, על רווחתנו? מי יקרין עוצמה ונחרצות? מי ירגיע את גלי הספקולציות? ממשלת אולמרט-פרץ-הירשזון? היא תנהיג אותנו עם 3% שביעות רצון? היא תפיח בנו אמון עם 2% אמינות? באמת. אולמרט, פרץ והירשזון, אספו את ניירותיכם האישיים, הודו למזכירותיכם ולעוזריכם, החזירו את המפתחות ולכו הביתה עכשיו. לפני הדו"חות, לפני הסערות, לפני הביזיונות הנוספים. למען המדינה, למען הכלכלה: פשוט, לכו.
לפנייה לכתב/ת 
כשיגיע המשבר, מי יגן על כספנו?
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
