ארץ כל דאלים גבר
מנהיגות אמיתית לא יכולה עוד לעצום עיניים ולא לזהות את בעיית האלימות במלוא חומרתה
עדות אמיצה ומצמררת נשמעה לאחרונה בבית-המשפט מפי חברתו לשעבר של אבי אבוטבול, המואשם ברצח נער סמוך למועדון בשפיים. בעקבות הדברים הכריז הסנגור כי לדעתו, העדה קיבלה טובות הנאה: "לא הגיוני שתעיד מבלי לקבל תמורה". אלה דיבורים הראויים לכל גנאי (ואולי גם להליכים משפטיים ומשמעתיים-אתיים). יש בהם משום הוצאת לשון הרע, ניסיון לא-לגיטימי להשפיע על שיקול דעתם של שופטים ואולי אף יותר מרמז של איום על העדה ושיבוש מהלכי משפט. אולי לא היינו מתעכבים על ההתבטאויות הללו, אלמלא המחישו לאיזו דרגה של דומיננטיות ועזות מצח הגיעה תופעת האלימות בישראל - כך שאפילו עורכי-דין אינם חשים מבוכה כאשר הם מביעים בפומבי פליאה ביחס למי שמעז להתייצב מול האלימות מבלי לחשוש לגורלו.
מעשי פשע אכזריים וסדיסטיים שוטפים את המדינה (ראו פרשת הקשישה מחיפה). רצח, אונס ומעשי שוד אלימים היו אצלנו עניין שבשגרה. האלימות פושה אף בחיי המסחר והכלכלה ומקבלת ביטוי בגביית "דמי חסות" ("פרוטקשן"). סקר העלה ש-60 אחוזים מהנוער בישראל נחשף לאלימות בשנה האחרונה, וכשליש מבני גיל זה רואים את הבעיה כחמורה ביותר שמאיימת עליהם. מדובר בין היתר בסחיטה, בריונות, תקיפה, אלימות על רקע מיני ועוד. האלימות גולשת ומתפשטת לתחומי המשפחה, ליחסי שכנים, לכבישים, למסגרות בילוי, לבתי-חולים ובתי-ספר. השלכותיה מוצאות ביטוי גם בבטיחות בכבישים. במגזרים חברתיים או לאומיים מסוימים נתפשת האלימות כנורמה לגיטימית ומוצדקת, גם כאשר היא פלילית במובהק (רצח או תקיפה על רקע "כבוד המשפחה", תקיפות למטרות "חינוכיות", התפרעויות על רקע דתי ועוד).
מבלי משים זלגה האלימות לתוכנו ומכרסמת בחברה הישראלית בכל פה עד כדי איום קיומי. היא יורדת לחיינו ולעתים תכופות מדי אף לוקחת אותם. האלימות מטבעה היא תהליך המחזק את עצמו, ומתחיל כאן טרוף מערכות כללי. במציאות מעין זו עומדים גם אנשים הגונים וישרי-דרך בפני ברירה בלתי-אפשרית: להצטרף למחנה האלים (ולו כאמצעי הגנה עצמית) או להפוך לקורבנותיו. זה סופה של חברה תרבותית. החיים במחוזות האלימות הופכים להיות מאוסים. המדרון נעשה תלול וחלקלק ממקרה למקרה.
אם המדינה ומנהיגיה לא יתעשתו ויעצרו את ההידרדרות האלימה, עלול המצב להידרדר למימדים שלא ניתן יהיה להשתלט עליהם, דוגמת סיציליה או מדינות פשע אחרות. לצד כמה יעדים לאומיים-קיומיים אחרים, שומה להציב במקום מרכזי ונכבד את היעד הלאומי של המאבק באלימות. מאבק כזה מחייב להכיר ראשית חוכמה בבעיה ובהימצאותנו במצב חירום. בהתאם לכך יש לגבש תוכנית חירום ולהכריז בגלוי על מאבק עד חורמה באלימות. חלק מהתכנית ישא אופי של צעדי חירום זמניים ומיידיים לנוכח חומרת הבעיה, וחלקה - ארוכת טווח, שכן המלחמה חייבת לשאת אופי מתמשך וקבוע.
הטיפול בבעיית האלימות מחייב גישה הוליסטית, מתואמת ובעדיפות גבוהה, על כל המתחייב מכך מבחינת תקציבים ושיתוף פעולה בין-משרדי. כביטוי למרכזיות הבעיה, לקדימותה הגבוהה ולנחישות המתחייבות, יעמוד ראש הממשלה בראש הפרויקט. הכנסת נדרשת לחוקק חוקי חירום כהוראת שעה ולשלב בענישה מערכת טיפולית. גם בתי-המשפט מצידם חייבים להירתם למאמץ הלאומי, וכך גם מערכות החינוך והרווחה. המשטרה תרכז מאמצים יעודיים. אם לא נחסל את האלימות בהיקפה הנוכחי, סופה שתחסל אותנו.
עד כה לא הוגדרה "בעיית האלימות" ככזו, כנושא לטיפול מרוכז בעדיפות לאומית גבוהה. ממילא גם אין ריכוז של מחשבה ותיאום בין-גופי לטיפול הנדרש. מנהיגות לאומית אמיתית לא יכולה לעצום עיניים מלזהות את הבעיה במלוא חומרתה.
הכותב הוא עורך-דין
פורסם לראשונה 12.03.07, 22:49
מומלצים
