שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בוסטון ליטל
    לפני 20 שנה, הסלטיקס היתה הקבוצה המפוארת ההיא של לארי בירד. השנה היא הקבוצה העלובה ההיא שהפסידה 18 משחקים ברצף. ערן סלע בדק איך הורסים אימפריית כדורסל, ומצא שיש עוד דרכים חוץ מלמכור אותה לשאול אייזנברג

    כשהיינו ילדים והאן.בי.איי היה צעיר על המסך שלנו, לא היינו בקטע של אדום, צהוב או ירוק. במקום לקחת צד, שאבנו הכל, רק שלא נפספס כלום. אני למשל אהבתי את ד"ר ג'יי, כי הוא קפץ לשמיים והטביע הכי יפה, וכי כדורסלן־רופא נשמע כמו שילוב מרשים. במערב אהבתי את הלייקרס עם קארים, מג'יק וג'יימס וורת'י. במזרח הלכתי עם הבוסטון סלטיקס של לארי בירד, קווין מקהייל ורוברט פאריש. זה היה מסלול בטוח למתחילים ולא היה מצב ליפול ממנו. במיוחד כשהסלטיקס והלייקרס היו שכנות די קבועות בסדרות הגמר בשנות ה־80.

     

    כשהלייקרס אמללו את הסלטיקס, הם עשו את זה בזכות אתלטיות, מהירות ויתרון גובה או כוח בעמדות מסוימות. לא היתה כאן חוכמה גדולה, אלא פשוט שימוש נכון בנתונים קיימים. הסלטיקס, מצידם, היו בנויים מחומרים אחרים: הם ניצחו בעורמה. בחוכמה. בתנועות קטנות וחורקות של שחקנים שאף אחד מהם לא היה יכול להשתלב בהצגה המעופפת והצבעונית של הלייקרס. היה נדמה שאם השחקנים של הלייקרס לובשים את מגיני הברכיים והמרפקים שלהם בשביל היופי, הסלטיקס עושים את זה בשביל לשמור שאף אחד לא יתפרק.

     

    אז היה אפשר לאהוב את שתיהן, אבל בסופו של דבר הגיע השלב שבו היית צריך לבחור בשביל איזה קבוצה אתה הולך לשבת לפנות בוקר מול הטלוויזיה מעוטר בצבעי מלחמה. אני הלכתי על הירוק של הסלטיקס. הניצחונות שלהם היו כל כך הרבה יותר מספקים. המשחקים שלהם השאירו אותי מותש על הכורסה. ותמיד התפעלתי מחדש מאיך שכל העקומים האלה מנצחים בסוף.

     

    גם היום, 21 שנה אחרי האליפות האחרונה של הסלטיקס, זה עדיין המועדון הכי מפואר בתולדות האן.בי.איי בכל מה שקשור לתארים ולאגדות - רד אאורבך,

    בוב קוזי, ביל ראסל, טום היינסון ג'ון האבליצ'ק מהדור המוקדם, או לארי בירד, רוברט פאריש, דניס ג'ונסון, קווין מקהייל ודני איינג' שבאו שני עשורים אחריהם. ובגלל כל אלה, הסיפור של הסלטיקס הנוכחיים מטריד מאוד. בינואר־פברואר השנה שברה הקבוצה את שיא ההפסדים הרצופים של המועדון, והעמידה אותו על 18. זה לא היה מטלטל כל כך בממפיס, במינסוטה, או בדנבר. אבל בקבוצה שהעבר שלה הוא המרשים ביותר בדברי הימים והלילות של האן.בי.איי, הווה שנראה ככה הוא דרמה אחרת לגמרי.

     

    הנאחס של הסלטיקס הוא שכל הפסד נאמד תמיד ביחס לימים של לארי בירד. מכירים את הכתוביות על המסך שמופיעות במשחקים של האן.בי.איי? אז כשהגיעה מחצית העונה ובוסטון הפסידה עוד משחק, עלתה על המסך הכתובית הבאה: "בוסטון סלטיקס - 13 הפסדי בית העונה. יותר מאשר בכל 13 העונות של לארי בירד כשחקן פעיל בקבוצה". רק כשנתקלים בנתונים מהסוג הזה אפשר להבין עד כמה גדול השבר, ועד כמה רוחו של בירד ממשיכה ללוות את הסלטיקס עד היום.

     

    רצף ההפסדים של הקבוצה נקטע בניצחון ביתי על מילווקי, שבפני עצמה היתה פצועה וחלשה. הסלטיקס ניצחו, רגע לפני שסיכנו ממשית את שיא ההפסדים של כל הזמנים, שעומד על 23 ושייך לוואנקובר ולדנבר. הקהל הדל שהיה בפליט סנטר חגג את הניצחון. השחקנים לא טרחו.

     

    ואם כבר שחקנים, תראו את מי יש לנו עכשיו: ג'ראלד גרין, ראיין גומז, אל ג'פרסון, דלונטה ווסט. דמויות כמעט אנונימיות, שמזוהות עם הסלטיקס רק בגלל הגופיות והצבעים שמזכירים את בירד והחבורה הנפלאה ששיחקה לצידו בשנות ה־80. וכן, יש לנו גם את מייקל אולוואקנדי, כנראה בחירת הדראפט מספר אחת הגרועה ביותר אי פעם. למעשה, אם לא הבנתם עד כמה בינונית ולמטה מזה היא בוסטון של 2007, אולוואקנדי מדגים את זה הכי טוב. והשאלה היא מה לעזאזל קרה לקבוצה שפעם השאירה אותי ער בלילות.

     

    על אגדות חיות ושחקנים מתים

    שנות ה־50 וה־60 היו הכי מוצלחות לסלטיקס מבחינת הישגים. הסגל העתיק ההוא, בראשות ביל ראסל, לקח הכי הרבה אליפויות בזכות חבורה של שחקנים שכל אחד מהם ידע מה הוא צריך לעשות ומה לא. ראסל, למשל, לקח תמיד יותר ריבאונדים מאשר קלע נקודות; הוא פשוט היה הכי דומיננטי בכל מה שנוגע להגנה ולחסימות. היום קוראים לשחקנים כמוהו מוגבלים או נגרים.

     

    הסלטיקס של אז לא היו סתם עוד שושלת. הם היו השושלת. זאת גם היתה קבוצה שהמזל שיחק לטובתה פעם אחר פעם: את ג'ון האבליצ'ק, לדוגמה, שהיה מהגדולים ביותר של אותן שנים, בוסטון אספה כבחירה האחרונה בסיבוב הראשון בדראפט 62'. איפה הוא ואיפה אולוואקנדי עם הבחירה הראשונה שלו.

     


    "עלאק אוטובוס כל 20 דקות"

     

    הסלטיקס ההם אספו שמונה אליפויות רצופות, ו־11 ב־13 שנים. בכדורסל של ימינו, כשהדומיננטיות עוברת מהר בין הקבוצות, אלה מספרים שאי אפשר בכלל להתחיל לתפוס. היום אפשר לראות קבוצות שמגיעות למיצוי מנטלי ומקצועי כבר אחרי עונה או שתיים של מאמץ מטורף. שחיקה קוראים לזה. אז לא היה זמן להישחק. והאמת היא גם שאז לא היו 30 קבוצות אלא רק תשע. הכל היה יותר צנוע, קרוב ומוכר, ולא היה צריך להתכונן ל־20 סוגי הגנות ו־30 או 40 שומרים שונים לאורך עונה אחת.

     

    עכשיו, שיהיה ברור: הקבוצה הגדולה השנייה של הסלטיקס, זאת שהתגבשה בשנות ה־80 ורצה לשלוש אליפויות, לא דגדגה בכלל את ההישגים של ימי ראסל בכל מה שנוגע לניצחונות. אבל בסופו של דבר, השושלת של לארי בירד היא כנראה הקבוצה הכי גדולה שהיתה לסלטיקס אי פעם.

     

    אח, 1986. חתיכת שנה

    אבל הסיפור שלה מתחיל בסוף 85', כשהלייקרס חגגו אליפות על הפרקט של הבוסטון גארדן - אירוע שמבחינת האוהדים של הסלטיקס היה דומה להנחת ראש חזיר על הר הבית. רד אאורבך, האיש שאימן את הסלטיקס, החליט שהבית לא ייפול שנית. כמי שאחראי לפרסונל בקבוצה, הוא חיפש עוד חתיכה בפאזל שתשמש תשובה לקו הקדמי של הלייקרס - שהורכב אז מקארים עבדול ג'באר, קורט רמביס, ג'מאל ווילקס וג'יימס וורת'י. אאורבך החליט ללכת על ביל וולטון. זאת היתה החלטה נבונה.

     

    וולטון כבר ראה אז את סוף הקריירה, אבל איתו נמצאו פתרונות הגנתיים ומרחב תמרון לקו הקדמי והקטלני שמנה את בירד כמספר שלוש, מקהייל כארבע ופאריש כסנטר. השילוב היה מדהים, וכל אחד הביא את היתרונות שלו לעסקה: בירד, שאשכרה היו לו עיניים בגב, הציג את כל סוגי המסירה שיש. מקהייל, שהיה עקום ומעוות ומכופף, עשה בתוך הצבע תנועות שלא היה אפשר לעצור. פאריש, הצ'יף שלא חייך אף פעם, זרק לסל בצורה כזאת שאף אחד לא היה יכול לחסום אותו. וקייסי ג'ונס, שהיה חניך של אאורבך בתקופה הפרה־היסטורית, אימן.

     

    יחד עם דני איינג', דני ג'ונסון, סקוט וודמן וג'רי סיסטינג, הסלטיקס של 86' היו עילאיים. החזון של אאורבך התגשם, והגארדן חזר להיות בלתי נכבש. רק פורטלנד ניצחה שם באותה עונה, וגם זה פעם אחת בלבד.

     

    עם הסגל הזה הכל היה מוכן לגמר מול הלייקרס, רק שהחבר'ה מלוס אנג'לס לא הגיעו: יוסטון רוקטס עם מגדלי התאומים שלה, האקים אולאג'וואן ורלף סמפסון, עברה אותם והתייצבה לגמר במקומם. הסלטיקס היו גדולים על הרוקטס, וזה נגמר בשישה משחקים. בירד החזיק עוד שנה ועוד גמר אחד עד שהלייקרס סוף סוף הופיעו, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הרגליים העייפות של הסלטיקס מיצו את העניין שנה לפני.

     

    בשלב הזה היה ברור שצריך לרענן קצת את העסק, ובוסטון יצאה למסע שהיא מקפידה להמשיך ולנהל עד היום ללא הצלחה: חיפוש אחרי כוחות צעירים שיחזירו אותה לימי הזוהר. רק שב־21 השנים שעברו מאז האליפות האחרונה, אפשר לספור על כף יד אחת את המהלכים החכמים, המעניינים או המרשימים שבוסטון ביצעה בכל הקשור לבניית סגל שחקנים לאורך ולרוחב.

     

    כשהסלטיקס אספו את לני ביאס בבחירה השנייה בדראפט של קיץ 86', לארי בירד כבר היה בן 30. ביאס היה אמור לצמוח לצידו ולראות איך מנהיגים קבוצת כדורסל. הוא לא הגיע לזה: יומיים אחרי שבוסטון בחרה בו הוא מת ממנת יתר.

     

    בירד עצמו סחב את הגוף המוכה שלו עד שנת 92'. באותה שנה, באולימפיאדת ברצלונה, הוא עוד הספיק להראות לעולם מה הוא שווה במדי הדרים־טים המקורית, שניצחה משחקים ב־20, 30 ו־40 הפרש. אבל הגב של "הציפור" כבר היה שחוק לגמרי. בחלק מהמשחקים הוא בכלל צפה כשהוא שוכב בצד ועובר עיסוי, מוכן לזנק פנימה למקרה שההפרש יירד חלילה מ־25 ל־15. את שאר הזמן הוא העביר בלהצטלם עם שחקנים מכל העולם שרצו מזכרת ממנו.

     

    בירד לא חזר לסלטיקס אחרי האולימפיאדה. הוא עזב את העולם הזה כשמאחוריו שלושה תוארי MVP, ועשרות ביצועים שנראים מדהימים גם ממרחק של 20 שנה ויותר. הפרישה שלו היתה הצ'אנס השני של בוסטון להתרומם מחדש - והיא לא לקחה אותו.

     

    שום ציפורים לא יבואו

    אחרי הפרישה של בירד מונה רג'י לואיס, ששיחק עם הסלטיקס משנת 87', לתפקיד הקפטן. בגיל 28 הוא נראה כמי שמסוגל להיות ממשיך הדרך של בירד. בשנה הראשונה שלו בתפקיד, לואיס אכן הצליח להביא את הקבוצה לפלייאוף, אבל התמוטט במשחק הראשון נגד שארלוט. מאוחר יותר, באימון כדורסל שגרתי של אחרי העונה, הוא מת מהתקף לב על המגרש. הסלטיקס חטפו עוד בוקס בפרצוף.

     

    מאז אותה שנה מנסים הסלטיקס לבנות את עצמם מחדש דרך הדראפט. קשה להאמין, אבל השחקן הגדול היחיד שהם בחרו מאז, וגם הצליחו ליהנות מהפוטנציאל שלו, הוא פול פירס ב־98'. כל האחרים התמסמסו, או עברו הלאה בטריידים, או שבוסטון לא מצאה דרכים לטפח אותם, או שפשוט היו שחקנים בינוניים. שחקנים כמו איי.סי ארל, אריק מונטרוס, אריק וויליאמס, טרוי בל, דאנטיי ג'ונס וג'רום מואיזו, שאפילו בהרכב של לוטומטיקה רומא אין לו מקום. בדרך התפספס להם בין הידיים צ'ונסי בילאפס, ואנטואן ווקר מיצה את עצמו אצלם רגע לפני שהוא זז קצת דרומה וזכה באליפות לצד שאקיל אוניל ודוויין ווייד במיאמי.

     

    עכשיו, כל הסיפור הזה בטח לא היה נכתב אם לסלטיקס היה קצת יותר מזל ב־97' והם היו מצליחים לתפוס את טים דאנקן, שחמק מהם בגלל הגרלה מחורבנת. אם הם היו אוספים אותו אז ומדביקים לו שניים־שלושה שחקנים טובים, העשור האחרון היה נראה אחרת לגמרי.

     


    איזה דפקט, בטח יפסלו אותו. אסור לבוא דלוק לתחרות הטבעות"

     

    אבל הסלטיקס לא דהרו אל נפילתם רק בגלל מזל רע או כישורי דראפט מוגבלים. הרי חומרי יסוד טובים לשושלות אפשר למצוא בכל מקום בעולם, שגם ככה רק הולך ונעשה קטן ונגיש יותר. הבעיה היא שבכל השנים האחרונות, הם לא עשו שום דבר גדול במישור הבינלאומי. רק עמדו והסתכלו איך יוטה ג'ז מחתימה את אנדריי קירילנקו, שחקן שהיה תפור עליה והיה יכול לשנות אותה. ולפני זה, איך סקרמנטו מחברת את פג'ה סטויאקוביץ' לוולאדה דיוואץ ומוסיפה כוח מחץ אירופי לטאלנטים האמריקאים שברשותה. הסלטיקס, בקיצור, לא מצאו את הטוני קוקוץ' שלהם, או את דירק נוביצקי שעושה את דאלאס בשנים האחרונות. אפילו סנטר אירופי לגיטימי כמו זידרונאס אילגאוסקאס מקליבלנד הם לא הצליחו לגרד.

     

    במובן הזה, הסלטיקס נתקעו הרבה מאחור. אם לא הלך להם בדראפט, ולא הלך להם, הם היו צריכים למצוא מענה בשוק הבינלאומי. אבל נאדה. דני איינג', שאמון על התחום הזה, עדיין מסתובב באירופה ומחפש - ולא מוצא כלום. אז העסק לא דופק כבר שנים. בירד, מקהייל ופאריש כבר מזמן אינם, אוהדים יש בקושי. וחוץ מזה, העבר המיתולוגי רודף את הקבוצה.

     

    ב־1 במרץ 2000, אחרי הפסד לטורונטו מסל בשנייה האחרונה, החליט המאמן ריק פיטינו לצאת בנאום דרמטי. פיטינו, שקיבל את הסלטיקס בשנת 97', היה מאמן מכללות גדול שלא הצליח להתמודד יפה עם הדרישות של הכדורסל המקצועני. את הדברים שלו אז הוא נשא במטרה להעמיד במקום את האוהדים, העיתונאים וכלל תושבי בוסטון. "בירד, מקהייל ופאריש לא עומדים להיכנס פתאום דרך הדלת", הוא הודיע לכולם. "ברגע שתבינו שהשלושה האלה לא מחכים לנו כאן מעבר לפינה, כך ייטב לכל אחד מאיתנו ולעיר הזאת. וגם לקבוצה שלנו, שיש בה שחקנים צעירים שקורעים את התחת למענכם. הגישה שלכם מגעילה. היא גורמת לעיר הנהדרת הזאת, העיר הטובה בעולם, להרגיש מסריחה. הדרך היחידה לגרום לדברים טובים לקרות היא להיות חיובי, בדיוק כמו שאנחנו בחדר ההלבשה". וואלה.

     

    זמן פציעות

    פיטינו שרד בתפקיד עד 2001. גישה חיובית או לא, המאזן שלו היה שלילי: 102 ניצחונות לעומת 146 הפסדים. הוא לא השאיר אחריו משהו למזכרת חוץ מהנאום ההוא, שנחקק בתולדות הספורט האמריקאי. ובינתיים הקבוצה המשיכה ליפול. היא אפילו הפסיקה להגיע לפלייאוף.

     

    באופן טבעי, האוהדים בבוסטון התחילו לחפש סיפוקים בענפי ספורט מקומיים מצליחים יותר. ב־2004, כשהרד סוקס זכו באליפות הבייסבול, מנהלי השיווק של הכדורסל גילו שיש להם בעיה למלא את היציעים של הפליט סנטר. אז כבר לא היתה ברירה אלא להכיר בזה: הסלטיקס הפכו מווינרים ללוזרים. "הדרך הכי טובה ליצור דרישה למוצר היא לנצח", אמר ריץ' גוטהאם, מהאחראים לענייני שיווק ומכירות, "אבל כאיש עסקים אין לי שליטה על ניצחונות והפסדים".

     

    כבר כמה שנים ברציפות שממוצע הקהל במשחקי הבית של הסלטיקס נמוך מהממוצע הכללי באן.בי.איי. בניצחון על מילווקי, שקטע את רצף 18 ההפסדים, היה רק חצי אולם מלא. מי שמחפש תירוצים יטען שבחוץ היה קר ומושלג. נגיד.

     

    במשך כל השנים השחונות האלה ניסה פול פירס, היחיד שעוד היה אפשר לחשוב עליו במונחים של כוכב, לשכנע את הצוות המוביל שאין מה לקטוף כל מיני שחקנים בני 20 בדראפט. במקום זה הוא ביקש שחקן אחד בכיר, טוב ומבושל. אז באמת היו בבוסטון דיבורים על קווין גארנט - כמו בהרבה מקומות אחרים - אבל המגמה של הסלטיקס נשארה אחרת לגמרי: צעירים מוכשרים שיעבדו ביחד, יתחברו ויתכוננו לרוץ למעלה.

     

    הסלטיקס התכוונו לרוץ לשם כבר השנה, אבל אז נפלו השחקנים בזה אחר זה, כל אחד מהסיבות שלו. זה הגיע למצב שבמשחקים מסוימים, הסגל כלל רק תשעה שחקנים. פירס עצמו החמיץ 24 משחקים, שמתוכם ניצחה בוסטון רק בשניים. טוני אלן, שהחליף אותו כסקורר הראשי, גמר את העונה אחרי שהלך לדאנק, נחת על הרצפה וסובב את הברך. אגב, גם אם ההטבעה הזאת היתה מסתיימת בסל הוא לא היה נספר, כי השופט שרק עוד לפניו. כמה אופייני.

     

    יש הטוענים שמאז פטירתו של רד אאורבך בתחילת העונה הנוכחית, הכל הולך הפוך לסלטיקס. תיאו רטליף, סנטר ותיק שאף פעם לא סבל מבעיות גב, נפגע והלך לניתוח שסיים לו את העונה. פירס נפצע בכף הרגל ואחר כך חטף דלקת במרפק שכבר השביתה אותו בעבר. וולי שצ'רביאק החמיץ משחקים בלי סוף, ועד לאמצע העונה הספיקה הקבוצה להחליף 13 חמישיות שונות מתוך אילוצים. גם אחד מעוזרי המאמן, ארמונד היל, ואחד השותפים בהנהלה, סטיב פאליוקה, סבלו העונה מבעיות רפואיות. אפילו השדר של הקבוצה, שחקן העבר המהולל טום היינסון, עבר ניתוח בגב ולא יוצא העונה למשחקי חוץ.

     

    הסיטואציה הזאת כל כך זרה לסלטיקס, שזה נראה כאילו חסרות להם מיומנויות להתמודד איתה. אפילו דיבורים על הדחת המאמן, הדבר הכי מתבקש מקבוצה במצבה, לא נשמעו.

     

    הקבוצה המשיכה להפסיד, השחקנים המשיכו להיפצע, והמאמן דוק ריברס המשיך לקוות לפחות לניצחון ראשון שיחלץ את החבורה הצעירה שלו מהמצב האומלל. דני איינג' פלט אחרי אחד ההפסדים שאף פעם לא חשב שיהיו לו כל כך הרבה שחקנים צעירים בסגל בבת אחת. מהצד זה נשמע כאילו החסידה טעתה בכתובת והביאה לו אותם, ולא הוא זה שעמד מאחורי הבחירות האחרונות של פעוטות הכדורסל האלה.

     

    בשלב המדכא הזה של הסיפור, הסלטיקס עדיין מאמינים שכשכולם יבריאו הקבוצה תתייצב מחדש בעמדה של התמודדות על האליפות. לשם כך סומנה מטרה: להשיג את אחד משני הטאלנטים הגדולים של המכללות בדראפט הבא. הגיע הזמן, מעריכים שם על סמך המאזן הנוראי של העונה הנוכחית, שההגרלה תיתן לסלטיקס את אחת משתי הבחירות הראשונות. במקרה כזה היא תוכל ללכת על שם גדול מהמכללות, נגיד גרג אודן מאוהיו סטייט או קווין דוראנט מטקסס, שיעזרו להם להתחיל את הטיפוס למעלה. ומי יודע, אולי הפעם זה באמת יעבוד ויגיע אחד שאפשר לבנות סביבו קבוצה, כמו שקליבלנד עושה עם לברון ג'יימס, מיאמי עם ווייד ודנבר עם כרמלו אנתוני.

     

    השאלה היא מה יקרה אם הגרלת הלוטרי שוב תשטה בסלטיקס כמו במקרה של טים דאנקן לפני עשור בדיוק. ובכן, להערכתי מה שיקרה זה שפול פירס ימשיך להתבאס, דני איינג' ימשיך לתהות מה קדם למה, הביצה או החסידה, והצעירים שישחקו בקבוצה סתם יעשו הכל כדי להישאר בריאים. החלומות על שושלת חדשה לבוסטון סלטיקס, בכל מקרה, יצטרכו לצערי להישאר בגדר חלומות. לפחות לעוד שנה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בוסטון ליטל"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "נו, זה דייט שלישי, תוריד את החזייה"
    רד אאורבך. "סתם חרא משרוקית"
    הישיבון
    מומלצים