במצודת סנט ג'ורג'
לדעתי, הבדידות היא הדבר הרע מכּל. בניגוד לרעב, צמא, או מחלה - אשר נחווים כדבר שלילי כשהם פוגעים בנו - הבדידות מסווה את עצמה לעיתים כסוג של חסד או ויתור נעלֵה.
אולם היום אני בודד משום בחרתי להיות לבד.
היום הוא יום מיוחד בשבילי. אני מטייל לי בסתיו אירופאי, צועד בשדֵרות הרחבות, חולף על פני אנשים משוחחים או חנויות טבק. אני הולך ברחובות ליסבון. מטפס אל מצודת סנט ג'ורג', מביט לעבר נהר הטאגוס והאוקיינוס האטלנטי, ומנסה שלא לחשוב על כלום.
בעוד זמן קצר, בשעה שהשמש תזרח על ברזיל, חנויות ספרים ייפתחו וספר חדש שלי ימצא את דרכו לראשונה אל ידיו של קורא. אתם אולי סבורים שאחרי שפירסמתי כל כך הרבה ספרים, אני כבר רגיל לכל זה, אבל אני לא - תודה לאל. אני עדיין חש אותה התלהבות והתרגשות בה חשתי כאשר יצא לאור "יומנו של מכשף" לפני 20 שנה.
אני מוציא את הפנקס הזה מכיסי ומתחיל לכתוב: בנוסף להיותי נלהב ונרגש, האם אני גם פוחד? אני עוצר, מקשיב לרוח בעצים, חושב לרגע, ואז כותב: "לא. אני לא פוחד." ברגע זה אני תערובת של אם היולדת את תינוקה, ואב שמקבל לבסוף את העובדה שבתו עוזבת את הבית ועוברת לגור עם החבר שלה.
"האם אני חושב על תגובתו האפשרית של הקורא?" אני רושם בפנקס. שוב אני מקשיב לרוח והנה מגיעה אלי התשובה: כמובן! אחרי הכל, שמתי בספר החדש
את המיטב שבי, וכמו כולם גם אני רוצה שאהבתי תוּבן. מייסטר אֶקהארט, מיסטיקן דומיניקני דגול מהמאה ה-14, אמר פעם: "אני אדם, וחלק מטבעו של האדם הוא הרצון לחלוק זאת עם בני אדם אחרים." כל הדברים שבהם הבטתי, שראיתי וחשתי במהלך הטיול שלי מהמלון אל המצודה, אינם אלא ניסיונות של בני אדם לשתף אחרים בהשקפתם על החיים. האריחים על חזיתות הבתים, האיורים בקתדרלה הגדולה של מריה הקדושה, דממת המתפללים, נגן האקורדיון המרוכז בנגינתו ומתעלם מכל מה שקורה סביבו ברחוב התלול - אמנים מהעבר וההווה - כולם מנסים לומר: הנה, זה מה שאני חושב; כזה אני.
הסתיו החל באירופה לפני חמישה ימים. עדיין חמִים, אבל החורף יגיע. הקור יהיה בוודאי עיקש ונחרץ והעצים, שעדיין עומדים עמוסי עלים, ייאנחו בעצב ויניחו להם לנשור. סביר להניח שהם יאמרו: "לעולם שוב לא נהיה מה שהיינו."
טוב שכך. אחרת מה הטעם בהתחדשות. לעלים הבאים תהיה אישיות משל עצמם. הם יהיו שייכים לקיץ החדש שעומד להגיע, אשר לעולם לא יהיה זהה לקיץ שחלף.
החיים הם שינוי - זה השיעור שמלמדים אותנו חילופי העונות. גם אני משתנה עם עליו ודפיו של כל ספר חדש.
האם יהיה מעט שחצני מצידי לומר שאני לא צריך להוכיח דבר לעצמי? אולי לא תהיה זו שחצנות, אבל ללא ספק תהיה זו טיפשות. אף על פי שכבר יש לי סיפור לספר לנכדי, אם יהיו לי אי-פעם, כל מי שניזון מתהילת הצלחותיו מן העבר, איבד את משמעות החיים.
אני מביט שוב אל נהר הטאגוס ונזכר במילים של פרננדו פסואה:
הטאגוס לוקח אותך אל העולם. בכפר שלי, איש מעולם לא חשב על מה שמצוי מעבר לנהר. בכפר שלי, הנהר לא גורם לך לחשוב על שום דבר. כשאתה עומד לידו, אתה פשוט עומד לידו.
אלו הן השעות האחרונות שבהן הנהר בכפרי - הספר החדש שלי - שייך רק לי. אז אנסה לעמוד לידו בלי לחשוב על דבר, ורק אתבונן בליסבון, אקשיב לפעמונים, לכלבים, לקולות העולים מהרחוב: ילדים צוחקים ותיירים מדברים. אני כמו ילד, ואיני מתבייש להיות כה נרגש. אני מתפלל לאלוהים שישאיר אותי כך.
