שולח את הציפור מהקן

לגייס את השלישי

לפני עמד ילד בגיל בר מצווה, חיבק את אימו ובכה. האם ליטפה את שערותיו, פניה זקופים קדימה וראשה נע מימין לשמאל, בוודאי מחפשת אותו. גבר ניגש אליהם, הצטרף לליטוף ואמר:

"אל תבכה, גברים לא בוכים", הוא הפנה פניו לכיווני, מתחת למשקפי השמש ראיתי טיפות גולשות.

רציתי לבכות. כבר שלושה ימים שאני חושב על הרגע וגרוני נחנק, על הרגע שאני אעמוד מול האוטובוס שיתחיל לנסוע. "תבכה" אמרתי לעצמי, "תבכה אל תתבייש", ומיד התחילו עיניי לדמוע. הפסקתי כי רציתי לשמור את הדמעות לרגע המתאים.

קבוצה של גברים נפרדה מאיתנו, הוציאו ספרי תורה והחלו להניע את גופם לוחשים שירה מונוטונית.

קבוצת אימהות זרקה אורז על האוטובוס, קבוצה אחרת התיזה מים. מישהי צעקה "תסעו בשלום ותחזרו בשלום, כולכם".

חיפשתי אותו. כעסתי על מי שהמציא את החלון החד כיווני, הוא כהה וקשה לראות דרכו מי יושב בפנים.

פתאום זיהיתי אותו. הוא הצמיד פניו לחלון וחייך אלי. הבטן התכווצה לי. גופי רעד מעט והפסקתי לשמוע את הקולות מסביבי. הבטן התרווחה והתכווצה בקצב מטורף. היא כאבה לי.

הוא השלישי שאני שולח, ופתאום הרגשתי שזה יותר מידי. כבר פעם שלישית שאני עומד שם, מרים יד ומנענע אותה ואחר כך הדמעות זולגות מעצמן. הפעם לא ירדו דמעות, הרגשתי פחד. כן, פחד תהומי, חוסר אונים. הרגשתי כעס, כעס על עצמי, ועל בני דורי שלא השכלנו לבחור לעצמנו, במשך דור שלם, מנהיגות שתביא אותנו אל חוף מבטחים. הבטן המשיכה להכאיב, משהו רצה לפרוץ החוצה.

הפעם, אני יודע, הפחד גדול יותר מהפעמיים הקודמות. הפעם אני שולח אותו למקום שהוא על תנאי, בשעה שמנהיגיו, הצבאיים והנבחרים, לא הוכיחו עצמם כראויים.

היודעת כל אם עברייה שהפקידה את בניה בידיים נאמנות?

אמרו לי שעם בן הזקונים זה קשה יותר מהשאר. שזה הכי קשה.

זה לא קשור לגיל, זה קשור לכוח הנפשי. זה מעייף. האוטובוס שנוסע והבן שלך בתוכו, מחייך אליך ומנופף לשלום, נעשה כבד יותר בכל פעם. כאילו אתה זה שדוחף אותו. פתאום, הנשים ששופכות את המים וזורקות את האורז, חרישיות יותר באוזניך, ורק הרוח שנושבת נשמעת לידך.

הדמעות לא זרמו, רק הבטן התהפכה, וחזרה והתהפכה.

האוטובוס נע לאטו, יד נופפה אלי. זהו, עכשיו הם שלכם, וחסר לכם שלא תחזירו לנו אותם בריאים.