אנטארקטיקה: כל סוף הוא גם התחלה חדשה
עד לפני שנים מספר הצטיירה אנטארקטיקה ככתם לבן בתחתית המפה, אבל בשביל איליה סיסטר היא הייתה חלום רטוב. בדרך ליבשת הקפואה, ולאחר שהתגבר על הבחילות והיאוש, גילה שיש גם קינג ג'ורג' פסטורלי ופינגווינים שמתעניינים בצילום. פרק ראשון במסע לסוף העולם
עד לפני שנים מספר הצטיירה אנטארקטיקה ככתם לבן במפות ובספרי גיאוגרפיה או בסרטי טבע דוקומנטריים, ורק למתי מעט של מדענים וחברי משלחות בינלאומיות ניתנה הזכות להגיע בשעריה. אולם בשנים האחרונות, עם התפרקותה של ברית המועצות, נמכרו רוב ספינות המחקר של האזור שהיו ברשותה, לחברות מערביות. חברות אלה הסבו אותן לספינות תיירות ובזכותן עלתה אנטארקטיקה על מפת התיירות העולמית. מאז שלהי המאה ה-20 וראשית המאה הנוכחית מבקרים בחופי היבשת למעלה מ-20,000 תיירים בשנה.
טיירה דל פואגו. להתראות ארגנטינה (צילומים: איליה סיסטר)
כבר לא חלום
המסע ליבשת אנטארקטיקה נערך במסגרת טיולים מאורגנים, מרביתם יוצאים דרך הים, מהעיר אושוויה (Ushuaia) שבדרום ארגנטינה. אושוויה מוכרת לרוב האנשים כעיר הדרומית ביותר בעולם, אם כי זה לא לגמרי נכון. סיסמתה: "אושוויה - סוף העולם, התחלה של הכל", כאילו נכתבה במיוחד עבור הנוסעים אל היבשת הלבנה.
כאן באושוויה מתחיל גם המסע שלי אל הדרום הרחוק. אחרי שהייה של יותר מ-30 שעות בשדות תעופה ובמטוסים, אני מציץ החוצה מחלון המטוס ועוקב אחר הנוף המתחלף, מהמישורים הצחיחים של ערבות פטגוניה אל פסגות הרים מושלגות למרגלותיהם משתרעת תעלת ביגל (Beagle), אותו גוף מים המשמש כשער היציאה מטיירה דל פואגו אל האוקיינוס הדרומי. באותו רגע כל העייפות המצטברת נעלמת כלא הייתה וקצב פעימות הלב הולך וגובר. הבנתי שזהו זה, אנטארקטיקה היא כבר לא חלום אלא מציאות שבזה הרגע החלה לקרום עור וגידים.
לפני תחילת המסע נערך מפגש היכרות של חברי הקבוצה שהתאספו מכל קצוות תבל לעשות ביחד את הדרך. לאחר סיור קצר באושוויה המקסימה ובפארק הלאומי של טיירה דל פואגו הגיע הרגע המיוחל בו טיפסנו במדרגות אל הספינה שתשמש לנו בית בשבוע וחצי הקרובים.
הספינה האם. ביתנו במהלך המסע
צוות הספינה הציג עצמו בפנינו ולאחר הרמת כוסית שמפניה, החרידה את חלל האוויר צפירה רועמת שהייתה מעין סמל לפרידה מכל זכר לציוויליזציה. בחלוף מספר דקות הפכה אושוויה לנקודה קטנה באופק והחלום האנטארקטי עשה עוד צעד קטן לקראתנו.
אך אוי ואבוי היא קיבלה מחלת ים
תיירים המגיעים לאנטארקטיקה אינם נדרשים להנפיק ויזה או לשלם דמי כניסה כלשהם, עם זאת יש מס מיוחד אותו נאלץ לשלם כל מי שרוצה לראות את כף רגלו דורכת על אדמת היבשת הדרומית. מס מטאפורי זה ידוע בשם "מעבר דרייק" (The Drake Passage), והוא נקרא על שמה של רצועת הים האימתנית המפרידה בין יבשת דרום אמריקה ובין חצי האי האנטארקטי. בים זה עורך נפטון את מסיבותיו הפרועות בהן הופכת כל ספינה לצעצוע אמבטיה חסר ישע בידיו של אל הים הזועם.
לכן, מיותר לציין כי ביום ההפלגה הראשון היה חדר האוכל של הספינה שומם להחריד, ורק אותם יחידי סגולה, שמסיבות מסתוריות כלשהן מחלת הים פסחה עליהם, נהנו ממלוא תשומת ליבם של המלצרים המשועממים. מבט החוצה מחלונות הספינה המיטלטלת סיפק תמונה סוריאליסטית של גלי ענק המתנפצים על דופן הספינה, בזמן שברקע רוקד לו קו האופק מעלה-מטה כבמעין מחול שדים מטורף.
מי שהעז לצאת אל הסיפונים החיצוניים או לעלות לסיפון הפנורמי זכה ליהנות ממטס ראווה של עשרות יסעורי ענק ואלבטרוסים שחגו להם באצילות מעל האונייה, כמעיין פמליית כבוד שליוותה אותנו במסענו אל הדרום הרחוק. מדי כמה דקות אותו מפגן אלגנטי היה הופך לקטטת המונים כאשר דג או דיונון היו נלכדים בין מדחפי הספינה ועולה אל קו המים. באותו הרגע היו בעלי הכנף הרעבים עטים עליו כמוצאי שלל רב.
בזמן הזה, רוב הנוסעים (כולל כותב שורות אלה) היו ספונים בחדריהם במצב מאוזן, מחשבים את קיצו של הדרייק לאחור. אחת מנקודות האור של אותו יום הייתה הדפיקה שנשמעה בדלת התא. "יבוא", צעקתי בקול חלוש. אל התא נכנס לורי, ראש הקבוצה, כשביד אחת הוא אוחז קנקן מים וביד השנייה חבילת קרקרים. "מה שלומנו היום?" שאל לורי. "הכל מצוין חוץ מהדרייק", עניתי לו בזמן שאני ממלא את הכוס ומושיט יד לקחת קרקר.
"עוד כמה שעות וזה נגמר?" שאלתי את לורי בתמימות. "אני חושש שלא",
ענה לורי במבטא סקוטי מקסים וחייך. "אבל לקראת הבוקר הסערה אמורה קצת לדעוך?" שאלתי אותו כשכולי מלא תקווה שלורי מחזיק בידו את המתג השולט על מזג האוויר. "אולי... אבל לא הייתי מהמר על זה", ענה, הושיט ידו אל הכיס, הוציא סיכה ופוצץ את בלון האשליות שלי. "אהה... אני מבין", אמרתי בטון מאוכזב ועם פרצוף של כלבלב. הושטתי את ידי לקחת קרקר נוסף כשהבנתי שזו כנראה תהיה הארוחה היחידה שלי בעידן הקרוב.
קינג ג'ורג' פינת שום מקום
"בוקר טוב גבירותיי ורבותיי וברוכים הבאים לאיי שטלנד הדרומיים" (South Shetland Islands) נשמעה קריאה במערכת הכריזה של הספינה. עדיין אפוף שינה מיד הבחנתי במשהו מוזר. חריקות האונייה והרגשת הבחילה שכה התרגלתי אליהן ביממה וחצי האחרונות, אינן עוד מנת חלקי.
פינגווינים סמוך לאיי שטלנד
קפצתי מהמיטה ולשמחתי גיליתי כי אני מסוגל שוב לעמוד על שתי רגליי, ללא עזרה של מעקה או נקודת משען אחרת. "האמנם הדרייק מאחורינו?" שאלתי את עצמי ומיהרתי לפתוח את וילון התא כששטף חזק של אור פרץ אל החדר וסנוור את עיניי. כעבור שניות מספר, כאשר שבה אלי ראייתי, נדהמתי לגלות מחזה פסטורלי במרכזו אי סלעי מכוסה שלג שמבנים מוזרים נושקים לקו החוף שלו.
זהו "אי המלך ג'ורג'" (King George Island), הגדול שבאיי שטלנד הדרומיים המשמש בין היתר בית לשמונה תחנות מחקר מדעיות. איי שטלנד הדרומיים הם קבוצה של כ-20 איים הניצבים במרחק נגיעה מאנטארקטיקה ונחשבים לאתר חובה עבור המבקרים בדרום הרחוק.
לאחר ארוחת בוקר מזינה והתארגנות זריזה הגיעה העת לחקור את האי מקרוב. צוות הספינה הוריד אל המים מספר סירות גומי מדגם "זודיאק" ואחרי שיט קצרצר של כמה דקות, נחתו ראשוני כוחותינו על האי, בסמוך לתחנת מחקר פולנית על שמו של הנריק ארקטווסקי (Arctowski), חוקר קוטב פולני מהמאה ה-19, שהיה בין הראשונים שבילו חורף שלם באנטארקטיקה. עכשיו היה קינג ג'ורג' גם בידינו.
אחרי קבלת פנים חמה של הצוות הפולני וביקור בחנות המזכרות של התחנה (כן, יש דבר כזה, אם כי את כמות המוצרים בחנות הצנועה ניתן לספור באצבעות יד אחת), ואחרי שלדרכונים שבידינו נוספה חותמת חדשה עם תמונה של פינגווין, יצאנו לטיול פסטורלי על החוף.
לא צריך היה לחכות הרבה עד הרגע בו הבחנו ביצורים קטנים ומגושמים המדדים להם במהירות לעבר המים. הייתה זו קבוצה של פינגווינים מסוג "אדלי" (Adelie) בדרכה לצוד את ארוחת הבוקר שלה בים הקפוא. היות ולפינגווינים בוגרים אין טורפים על הקרקע, הם אינם רואים בבני אדם איום אלא יותר סוג של אטרקציה לכל המשפחה. וכך, כשאני יושב על אבן גדולה ומעביד את המצלמה שלי שעות נוספות, ניגשו אלי פינגווין אחר פינגווין ובחנו מקרוב אותי ואת המצלמה שלי במבט סקרני כאילו ביקשו לדעת מניין הגעתי ובכמה מגה-פיסקל המצלמה שלי מצויידת.
פינגווין על החוף: "כמה עלתה המצלמה"
בעודי ממשיך לשוטט באי, קשה היה שלא להבחין בשלדי ענק של לווייתנים המפוזרים לאורך קו החוף. שרידים אלו משמשים תזכורת אילמת לזמנים אפלים יותר בהיסטוריה האנושית, כשאותם יצורים שלווים נטבחו בהמוניהם באכזריות חסרת רחמים בעבור בצע כסף טהור.
בתום הסיור נפרדנו לשלום ממארחינו הפולנים ומהפינגווינים, טפסנו לספינת האם והמשכנו במסענו אל עבר חצי האי האנטארקטי.
מידע לדרך
איך מגיעים: כמו שכבר נאמר, מרבית ההפלגות יוצאות מאושוויה שבארגנטינה או מפונטה-ארנס שבצ'ילה.
מתי: עונת התיירות באנטארקטיקה מתחילה בראשית נובמבר ומסתיימת בראשית מרס.
איפה ישנים: היות ואין באנארקטיקה תשתיות תיירותיות (או בכלל) - ישנים, אוכלים וחיים על הספינה. נחיתות על החוף יתבצעו לרוב באמצעות סירות גומי.
כמה קר שם: אמנם אנטארקטיקה ידוע לשמצה בקור העז שלה, אך מזג האוויר באזורים ה"מתויירים" הוא סביר יחסית. כלומר, בעונת התיירות נעות הטמפ' בין 0 ל-5 מעלות בממוצע. לעיתים הרוחות החזקות יכולות להגביר מעט את תחושת הקור, אך 2-3 שכבות של ביגוד טוב יכולות להתמודד איתן לא רע בכלל. על הספינה ישנו חימום כך שניתן להסתובב בחופשיות עם חולצה קצרה וסנדלים.
מה חשוב לקחת: ביגוד טוב ורצוי חסין למים, קרם שיזוף (לא לשכוח שהאוזון מעליכם מחורר), משקפי שמש, מצלמה וכמובן המון פילם/כרטיסי זכרון. לאלה הסובלים ממחלת ים רצוי להצטייד בתרופות מתאימות. כבר אמרתי להביא הרבה פילם/כרטיסי זכרון?
בספינה קטנה או גדולה: החוק באנטארקטיקה אוסר על הורדה של יותר ממאה אנשים על החוף בבת אחת, כך שאם תבחרו בספינה גדולה סביר להניח שלא ייצא לכם לרדת לחוף יותר מדי, אם בכלל. וחבל.
בפרק הבא: קבלת פנים של מזג האוויר הארקטי, הנחתת כוחותינו על היבשת במבצע שמשתווה במורכבותו רק להנחתתם של כוחות הברית בנורמנדי וגם פינגווינים שקופצים ראש בשלל סגנונות אל הים הקפוא.
