בנק ישראל - זה לא רק הכסף, זו האתיקה

בנק ישראל נחשב למוסד מכובד, לא עוד גוף ממשלתי רגיל. זה גוף שיושבים בו אנשים רציניים, חמורי סבר, המפקחים על המערכת המוניטרית ועל הבנקים. ראשי הבנק הצטיירו כחבורה המדברת בכובד ראש ובשפה מקצועית, שלא רבים באמת מבינים אותה.

והנה מסתבר כי במהלך השנים מערך השכר של המוסד המכובד התנהל על פי סטנדרטים שכבר אז נחשבו ללא מקובלים. התברר שפעלה פה מערכת שחגגה על חשבון הציבור, ועשתה זאת תוך ידיעה כי היא נוהגת שלא כשורה ואף ביצעה שורה של פעולות הסתרה.

הרי לא ייתכן שמחוץ לכותלי הבנק לא ידעו על מעלליו בתחום השכר, אלא סביר יותר להניח שידעו והעלימו עין. הנורמות היו אז כאלה שהסתרה של ניהול מעוות של מערך שכר של מוסד מבודל, מורם מעם, היא כורח השעה. אחרת, המוני עובדי המדינה היו מגלים את התנאים המופלגים להם זכו עובדי הבנק והיו תובעים להצמיד אליהם של תנאי שכרם. כך היה מקובל באותם ימים עליזים.

עד היום תופעת ההצמדה של שכר קבוצת עובדים אחת לשכרם של קבוצת עובדים אחרת, כלי תיגמול אנטי ניהולי מובהק, לא פסה מן העולם.

האוצר מצדו טוען כי היה שש להאציל סמכויות רחבות בתחום אך מה לעשות וקשה לסמוך על גופים אלו כי ינהלו בתבונה את תקציב השכר שלהם. לא בגלל חוסר מיומנות ניהולית דווקא, אלא יותר בשל מערך הלחצים להעלאות שכר אשר בפניו לא יוכלו לעמוד. בין אם זה ראש עיר החפץ להיבחר שנית, או ראש תאגיד סטטוטורי שאינו חפץ בשביתה שתעיק על האזרחים או, בעיקר, תיפגע במוניטין של המוסד בראשו הוא עומד.

לו העובדים לא היו ניתלים בעיקר בטיעון הטכני כי ההסכמים חוקיים, אלא מודים בהגינות כי בבנק ישראל הייתה השתוללות וכעת הם מסכימים כי יש לתקן את המעוות, אבל יש לעשות זאת בהדרגה, כדי לא לפגוע יותר מדי באנשים שהתרגלו להכנסה מסוימת, דומה כי גישה כזו הייתה מתקבלת בהבנה ציבורית רבה יותר.