חיוך של מנצחים

הבעות פנים - כגון הבעות של שמחה, עצב, כעס או הפתעה - הן אוניברסליות ומופיעות בשלב מוקדם מאוד בהתפתחות, גם בקרב תינוקות עיוורים. מאז עבודתו הקלאסית של דארווין, הוקדשו מחקרים רבים להבעות הפנים. אחת הסוגיות המעניינות היא, באילו תנאים מופיעות הבעות פנים מסוימות. רוב המחקרים בתחום זה נערכו במעבדות ניסוי, כשפני הנבדקים מחוברות לחיישנים ונבדקת תגובת שרירי הפנים שלהם לתמונות שונות (למשל, כאלו המעוררות גועל או שמחה).

סוג זה של מחקר הוא חשוב ביותר, מאחר שהוא מאפשר שליטה מדוקדקת במשתנים מגוונים. אך יש לו גם חיסרון, והוא היעדרו של הֶקשר חברתי. שהרי במציאות, הבעות פנים אינן מתרחשות בתנאי מעבדה מבוקרים, אלא הן חלק מסיטואציה חברתית. לכן מתעוררת השאלה: האם גם בחיי היומיום ניתן ללמוד מהבעות פניו של אדם על רגשותיו האמיתיים, או שמא להבעות פנים בחיי היומיום יש תכלית חברתית, והן תוצאה של רגש המשולב באינטרסים חברתיים?

עד כה כמעט לא נחקרו הבעות פנים המתרחשות באופן טבעי וספונטני ב"חיים האמיתיים". במאמר המתפרסם בכתב-העת Journal of Personality and Social Psychology, בחנו דוד מאטסומוטו (Matsumoto) ובוב ולינגהאם (Willingham) את הבעות פניהם של זוכי המדליות בתחרות הג'ודו של אולימפיאדת 2004 ביוון.

שני סוגי חיוכים

כאשר חוקרים את הקשר בין רגשות לבין הבעות פנים, חשוב להביא בחשבון כמה גורמים. ראשית, חשוב להשתמש בגירויים או בסיטואציות המעוררים תגובות רגשיות חזקות, כך שהרגש יבוא לידי ביטוי בהבעות הפנים. שנית, חשוב לבחון קשר זה במסגרת זמן ארוכה דיה, שוב, כדי לאפשר לרגש להתפתח ולבוא לידי ביטוי בהבעות הפנים. ולבסוף, הבעות פנים הן עשירות במיוחד, מגוונות וחמקניות. לכן יש לוודא אילו שרירים בדיוק מופעלים בהבעת הפנים. בהקשר זה, יש המבחינים בין שני סוגי חיוכים. סוג החיוכים האחד בא לידי ביטוי הן בשרירי הפה, המושכים את השפתיים כלפי מעלה, והן בשרירי העיניים. חיוכים אלה נקראים Duchenne smiles, והם מתרחשים כשאנשים חשים שמחה או הנאה אמיתית. סוג החיוכים השני הוא Non-Duchenne smiles. בחיוכים אלה שרירי העיניים אינם מופעלים, והם מתרחשים כאשר אנשים מחייכים מכורח סיטואציה חברתית, אף שאינם חשים בהכרח רגשות חיוביים.

אחת התחושות הבולטות ביותר הקשורות להצלחה היא תחושה חיובית רבת-עוצמה של הנאה ושמחה. מחקרים קודמים הראו כי תחושות של שמחה או הנאה מופיעות בד בבד עם Duchenne smiles. לכן נבחנו במחקר הנוכחי החיוכים שמפגינים זוכי מדליות הזהב.

ומה בדבר ספורטאים שתוחלתם לזכות במדליה בתחרות נכזבה? איזו הבעה יפגינו הם? מובן שזכייה בכל מדליה שהיא באולימפיאדה היא הישג ניכר. ואכן, הדיוטות רבים סבורים כי יש קשר לינארי בין סוג המדליה לבין מידת השמחה: זוכי מדליית הזהב הם המאושרים ביותר, לאחר מכן זוכי מדליית הכסף ולבסוף זוכי מדליית הארד. האומנם? הרי בקרב הסופי בין זוכה הזהב לזוכה הכסף, עדיין נשקף לשניהם הסיכוי לזכות במדליית זהב. המנוצח אמנם זכה במדליית הכסף, אך הוא זכה בה בעקבות קרב שבו הפסיד את מדליית הזהב. סיום הקרב הוא לדידו, אפוא, רגע שבו החמיץ את הישג חייו. זוכי מדליית הארד, לעומת זאת, ידעו כבר בכניסתם לקרב שהאפשרויות הפתוחות בפניהם הן מדליית ארד או לא מאומה. רגע סיום הקרב הוא לדידם, אפוא, רגע של ניצחון ושל הזכייה הגדולה ביותר שיכלו להשיג בקרב זה.

ממחקר שנערך בשנת 1995 על זוכי מדליות באולימפיאדת ברצלונה, שנערכה בשנת 1992, עולה כי זוכי מדליות ארד דירגו את עצמם כשמחים יותר מזוכי מדליית כסף; ואילו זוכי מדליות הכסף היו עסוקים יותר מזוכי מדליית הארד במחשבות חרטה בנוסח "מה היה אילו...". במחקר הנוכחי נבחנה, אם כן, הבעת הפנים הקשורה בהפסד.

ולבסוף, השוואה מעניינת היא בין הבעות הפנים מיד עם סיום התחרות, המשקפות רגש ספונטני שנחווה מיידית ושקשה לשלוט בו, לבין הבעות הפנים בטקס הרשמי של הענקת המדליה, שבו ישנם יותר אילוצים חברתיים, מה גם שמאז הזכייה או ההפסד חלף פרק זמן, ולכן הזוכים יכולים להסתיר את רגשותיהם באופן מוצלח יותר.

במחקרם של דוד מאטסומוטו ובוב ולינגהאם נבחנו הבעות הפנים הספונטניות של ספורטאים מיד לאחר שזכו או הפסידו מדליה בתחרויות הג'ודו באולימפיאדת 2004. מאחר שהמשחקים האולימפיים מתרחשים רק אחת לארבע שנים, זכייה או הפסד בתחרות הם אחת החוויות החזקות ביותר בחייו הרגשיים של ספורטאי. הבעות פני הספורטאים צולמו מיד עם סיום התחרות ועד להענקת המדליה.

במחקר השתתפו 84 ספורטאים מ-35 ארצות. התמונות שנבחרו לניתוח הבעות הפנים של הספורטאים במחקר הנוכחי היו של התחרות הסופית על מדליית הזהב, והתחרות הסופית על מדליית הארד. אמנם, כל זכייה והפסד טומנים בחובם פוטנציאל לרגשות עזים, אך שתי התחרויות האלו הן הטעונות ביותר, מאחר שהן האחרונות באולימפיאדה, ופעמים רבות מהוות את שיא הקריירה של הספורטאים.

מניתוח הנתונים עולה כי 86% ממשתתפי המחקר הפגינו הבעת פנים רגשית מיד בסיום התחרות. הספורטאים הפגינו קשת רחבה של רגשות: בוז, גועל, פחד, עצב וסוגים רבים של חיוכים. ממצא מעניין במיוחד הוא שהבעת הפנים הראשונה שהופיעה ברגע שבו הוכרזה תוצאת התחרות לא הושפעה מהבדלים בין-תרבותיים בין ספורטאים מארצות שונות. ממצא זה עולה בקנה אחד עם תיאוריות שלפיהן הבעות פנים הן אוניברסליות.

כיצד מתבטא ניצחון בהבעת הפנים? מהנתונים עולה, כי הבעת פניהם של רוב המנצחים היתה חיוך מסוג Duchenne smiles, במיוחד בפה פתוח. מעניין לציין כי המנצחים כמעט לא הפגינו הבעות פנים אחרות. ייתכן, אם כן, ש- Duchenne smiles הם הסמנים המרכזיים בפנים לרגעים חיוביים ומהנים. ייתכן שיש לכך סיבה אבולוציונית. הבעות פנים הן דרך מהירה ויעילה להציג רגשות בפני אחרים, ואפשר שלא היה צורך הסתגלותי להעביר לזולת מידע מיידי וממרחק על סוגים שונים של הנאה או שמחה, בעוד שהיה צורך הישרדותי להעביר בזמן אמת וממרחק מידע על רגשות שליליים כמו פחד, כעס או גועל.

הבעות פניהם של המפסידים היו שונות לחלוטין. לכאורה, כאמור, זכייה במדליית כסף באולימפיאדה היא הישג מרשים ביותר. אף על פי כן, אף אחד מזוכי מדליית הכסף לא חייך מיד בסיום התחרות. הסיבה היא כנראה האכזבה שחשו זוכי מדליית הכסף על החמצת מדליית הזהב.

מתוך 42 מפסידים, רק אחד חייך

עוד מעניין לציין, שלא נמצא שהמפסידים פשוט חייכו פחות מאשר המנצחים, אלא הם הפגינו מקבץ שונה של הבעות פנים. מתוך 42 הספורטאים שהפסידו, רק אחד חייך מיד בתום התחרות. השאר הפגינו קשת של רגשות שליליים כמו עצב, בוז, גועל ופחד, או שלא הפגינו שום רגש. מכאן, שאין קשר לינארי פוחת בין חיוכים לבין זכייה במדליית הזהב, הכסף והארד בהתאמה. לסיכום, בעוד פניו של הניצחון דומים – חיוך רחב – הרי שהפסד ניתן לבטא במגוון הבעות פנים כמו צער, גועל או פחד.

וכיצד נראו הבעות פניהם של המשתתפים בטקס הענקת המדליות? כמעט כל הספורטאים חייכו, כנראה בגלל ההיבט החברתי המתוקשר של האירוע. ואולם, נמצאו הבדלים משמעותיים בין חיוכיהם של זוכי מדליות הזהב והארד לבין אלה של זוכי מדליית הכסף. בעוד הראשונים חייכו חיוכים מסוג Duchenne smiles, האחרונים חייכו Non-Duchenne smiles, או חיוכים מהולים בעצב.

ממצא מעניין נוסף הוא, כי רק בטקס הרשמי של חלוקת המדליות נמצאו הבדלים בין-תרבותיים בהבעות הפנים, אך אלה לא נצפו מיד לאחר שהוכרזה תוצאת התחרות. נראה שבעת הכרזת התוצאה, שניות בודדות לאחר סיום הקרב, הרגש היה בעל עוצמה כה חזקה עד שלא היה אפשר להסתיר אותו בהתנהגות לפי מוסכמות חברתיות.