ילדים באמצע הדרך

את פרק הזמן שעובר על ילדים בבוקר, בין ההורה לבין מורה, מלווה סרטו של הבמאי דוקי דרור, "הלוך חזור", שיוקרן הערב בבכורה במסגרת פסטיבל דוקאביב. זהו סרט קטן, אינטימי ומקסים שמצליח לקלף את השנים מהמתבונן המבוגר ולקרב אותו אל אותה נקודת מבט של ילדות מסוקרנת. דרור מגיש סיטואציות יומיומיות וטריוויאליות לכאורה מזווית לא צפויה. "אני נמשך לדברים פתוחים יותר מסיפור מובהק עם התחלה, אמצע וסוף", הוא אומר בראיון לקראת הקרנת הבכורה, "גם בסרט הזה, מה שעניין אותי הוא לתפוש את הילדות במימד החווייתי והתחושתי, במובן האבסטרקטי שלה, לא הספציפי והמוגדר".

"עניין אותי לתפוש את הילדות במימד החוויתי והתחושתי"

המצלמה של פיליפ בלאיש, שותפו של דרור לעבודה, עוקבת אחרי ילדים שכל אחד מהם יכול היה בקלות להיות סרט בפני עצמו. המצלמה, כמו הבמאי, לא מתערבת אלא מלווה ומגלה את הדרך ביחד עם הילדים. "בין הגיבורים לצופה יש מקום שלישי שבו הסרט מתרחש למעשה. זו אינטראקציה אינטימית מאוד בתוך תודעה אחרת שרחוקה מהתודעה של המבוגר. החוויה הזו שהילד מצוי בתוכה ריתקה אותי כמתבונן מהצד. הרגשתי שהשפה שבה הם מדברים שונה משלי. שהם חווים את העולם אחרת ממני ושאני כבר לא שייך למקום שבו הם חיים. העולם שאני מראה הוא עולם שמתקיים כמו שהוא בגלל שהמבוגר לא נוכח בו. בגלל זה אחת השאלות המרכזיות היתה איך לצלם סרט תיעודי בלי להפריע להתרחשות ובלי לקלקל אותה".

איך מציבים מצלמה בלי להשפיע על הסיטואציה?

"מהר מאוד הבנתי שהיכרות קרובה עם הילד מקלקלת ושבשביל שזה יעבוד, אני חייב מרחק. הפעם הראשונה שפגשתי את הילדים היתה בצילומים. כל מה שאת רואה בסרט זה First Take. אני חושב שזה מה שמאיר את התחושה שאתה במימד שלהם. לא ניהלתי איתם דיאלוג, הם פשוט נתנו את עצמם. מה שהקסים אותי הוא שתוך דקה או שתיים הם נעלמו בתוך העולם שלהם".

"פתאום צץ הפחד מלתת להם ללכת, משלחרר שליטה"

מה עניין אותך דווקא בפרק הזמן הזה שבין הבית לכיתה?

"פרק הזמן הזה הוא בין מקום יציב אחד למקום יציב אחר. שם, בפער הזה, נבנים הזכרונות. זה מקום מלא חששות. בעצם הכל התחיל כשהסתכלתי על הילדים שלי הולכים לבית הספר ופתאום החלו לצוץ פחדים – הפחד של לתת להם ללכת, הפחד מלשחרר את השליטה. מצד שני איך הם אמורים להתפתח בלי להיות חשופים לעולם? אי אפשר כל הזמן לחבק אותם ולהחזיק אותם צמוד. נזכרתי בפרק הזמן הזה שאני חוויתי כילד ובמטען שהוא השאיר".

אתה זוכר את פרקי הזמן האלה כילד?

"בטח. זה נע בין דברים שאת פוחדת להתעמת מולם לבין גילויים שהדרך מביאה. זה די חזק. הייתי ילד בעייתי, קצת היפרסנסטיבי וקצת אוטיסט מבחינה חברתית. אני זוכר כל מיני פחדים כמו במי אני עלול להיתקל בדרך ומצד שני, זה היה פרק זמן נפלא כי הייתי לבד ויכולתי לראות דברים ולהגיב אליהם בלי שאף אחד יסרס אותי. יכולתי להיות מי שאני רוצה בזמן הזה".

"אין לי תשובות אודטה"

חלק מהילדים המתועדים בסרט מלווים לבית הספר על ידי הוריהם. אחרים עושים את כברת הדרך עם אחים, חברים או לבדם. דרור אומר שבמגוון האפשרויות הוא מצייר למעשה את ההווה. "ההורים היום הרבה יותר מגוננים מבעבר. אם פעם ילדים היו הולכים לבית הספר ומבית הספר לבד, היום זה שונה ואי אפשר להתעלם מזה", הוא אומר, "חשבתי שגם כשההורה נמצא הצופה עדיין יכול למצוא בתוך הסיטואציה את חוויית הילדות הספציפית".

"הם חווים את העולם אחרת ממני. אני כבר לא שייך למקום שבו הם חיים"

הדרך לבית הספר, טריוויאלית ויומיומית ככל שתהיה עבור הילדים, מציפה בצופה המבוגר לא מעט חרדות. כל סיטואציה שמוצגת על המסך טומנת בחובה סכנה אפשרית. אתה פוחד שהם ייפלו וייפצעו, שיפגעו בהם, שיעליבו אותם, שהם ילכו לאיבוד, שייחשפו לכל מיני דברים שיזרזו את קצב הצמיחה שלהם וידחקו את הילדות החוצה. "באופן מוזר העבודה על הסרט לא באמת הגבירה אצלי כאבא את סף החרדה, אולי ההיפך - זה הרגיע אותי במידה רבה", אומר דרור, "למדתי איך להבין טוב יותר את הילדים שלי. אם פעם חשבתי שאני הורה מצוין, פתוח ורגיש, פתאום קלטתי כמה שאני לא מבין מספיק איפה הם נמצאים וכמה הם פגיעים וכמה אנחנו יכולים להיות מסרסים וכמה הם נמצאים בשלב התפתחותי שהוא כל כך עשיר. יש בהם כל כך הרבה דמיון וכל כך הרבה מקום לקריאטיביות שלהם. זה אנחנו, ההורים ובית הספר, שלוחצים אותם משני הצדדים לתוך עולם מאוד צר שהם צריכים להתקיים בו. אין לי תשובות אודטה לזה, אני לא יודע מה עושים, אבל זה מעלה מחשבות".

בסרט דוקומנטרי לרוב המתעד מקיים מגע עם המצולמים. אתה, לעומת זאת, בחרת שלא להניע את הסיטואציה אלא ללכת איתה.

"זה נכון, אני מאוד נרתע מהכוונה. אנחנו הופכים יותר ויותר לחברה של Opinionated, כלומר, אנחנו חייבים לקחת עמדה ולצערי אנחנו מנחילים את זה גם לילדים שלנו – האם זה טוב או רע? בעד מי אתה?

המקום של השיפוטיות הפך להיות מאד מרכזי בתפישת המציאות שלנו ואני נרתע מזה. אני מעדיף חוויות נקיות יותר. זה גם מוביל אותי לבעיות - מי שמימן את הסרט רצה שאכנס יותר פנימה ואספר על הדמויות ומאיפה הן באות. הם רצו יותר בשר והתחברות לילדים בצורה שבה המבוגרים אוהבים, כלומר דרך סיפור חיים שלם. אני רציתי להעביר את כל זה דרך חוויה שתספק למתבונן בה ראייה עצמית פנימית לגבי עצמו ותחזיר אותו למקומות האלה של הילדות שבהם הוא היה. לא רציתי לספר סיפור ביוגרפי או להעביר מסר או מוסר השכל".

יש לך כאן ילד דתי, ילד בדואי, ילדה צפונית וילדה מיפו. למה בעצם אנחנו צריכים ייצוג מגזרי?

"לא רציתי שזה יהיה קולאז' מייצג של החברה הישראלית. זה קצת מטעה אבל זו לא נקודת המוצא. לא חיפשתי ייצוג מגזרי אלא מעברים גיאוגרפים שונים שכל אחד יראה זווית אחרת של מה הם עוברים בדרך. דמיינתי לעצמי מדבר, דמיינתי לעצמי אזור יותר אורבאני. הכוונה היתה להביא חוויות ילדות שונות. לכל אחד מהם יש עולם והוא מתקיים בו בצורה אחרת".

יצרת כאן קולאז' של דמויות מתוך רצון לתת תמונה יותר אוניברסלית של ילדות?

"כן. למרות שאני חושב שזו ילדות ישראלית. מרגישים שהילדים האלה חשופים לדברים שהם מאוד פה – יש יותר אלימות, לא ברמה המיידית, אבל הווליומים יותר גבוהים אולי".

בחרת להציג בין היתר שני ילדים בדואים כשהם צועדים במדבר רטוב לבית הספר.

"כן, זו חוויה של ילדות במקום מבודד. זו חוויה שונה ועדיין מתקיימת שם אותה ילדות שתמצאי גם במקומות אחרים. הילדים הבדואים האלה נתקלים בדרך בילדים שמאיימים עליהם ואת זה את יכולה לחוות גם בעיר. אגב, המפגש הזה לא תוסרט, הוא לא היה כתוב בתחקיר, זה פשוט קרה. גילינו את הדרך ביחד איתם"

זה סרט לגדולים?

"זה סרט גם לגדולים. השתמשתי במהלך העריכה בילד שלי ובחברים שלו וזה היה מאוד מעניין. הם הרגישו במידה מסוימת מבוכה שהציצו להם לעולם הפרטי שלהם".

אמרת שפתאום אתה מבין אחרת את עולם הילדים שלך. זה מוזר לגלות תוך כדי צפייה כמה אנחנו, הגדולים, התרחקנו מחוויית הילדות?

"אנחנו באנו משם אבל לאורך השנים הסתרסנו וסורסנו. כל מקום - אם זה בבית הספר, בבית, בעבודה או עם חברים - כל אלה מעצבים אותנו כאזרחים פרודוקטיביים של החברה ומעקרים את התכונות הקריאטיביות שלנו ואת היכולת שלנו לראות את העולם דרך פריזמה פחות ברורה מאלה ששולחים אותנו תמיד להתבונן דרכן על העולם: מוסר, פוליטיקה, שיפוטיות. הילדים עוד פתוחים להסתכל על העולם דרך פריזמה אחרת".