הרבה נכתב ועוד ייכתב על עדי נס. לעתים מהר מאוד המלים מתמקמות בשורה הראשונה והאמנות, שבגללה הן שם, בקושי מצליחה להציץ מעבר לכתפיהן. במקרה של עדי נס – אין חשש. בצילומים תמיד יהיה משהו פרטי שלו, מעבר לשיוך לדיסציפלינות ולאופנתיות. בתערוכה החדשה שלו בהלנה רובינשטיין, "סיפורי
התנ"ך", הוא מציג 14 צילומים גדולים שמשחזרים סצנות מפתח מהתנ"ך. את גיבוריו - קין, הבל, יעקב ועשיו, שאול ושמואל, רות, נעמי ואחרים - מגלמים שחקנים לא מקצועיים. כל סצנה נבנתה וצולמה כמו סט קולנועי, כולל צוות וציוד מקצועיים, תאורה מלאכותית מדויקת ומצלמה שתאפשר מתיחה של הדימוי לגדלים כפי שהם מוצגים במוזיאון, למשל נח המתגולל שיכור במערומיו, בצילום שרוחבו יותר משני מטרים.
הז'אנר של צילום מבוים המחקה רגע במציאות, נכנס לשפת הצילום בשנות השמונים והתבלט בעיקר בצילום של האמן הקנדי ג'ף ווהל. ווהל מביים סצנות בעלות משמעות סימבולית וקושר אותן לתולדות אמנות המערב. אתרי ההתרחשות שלו הם הרחוב העירוני, הבית, המטבח. הוא, טינה בארניי וקבוצה שלמה של צלמים אחרים עוסקים בהתקה של היומיומי אל הרחב והסימבולי. הם מביימים התרחשות, אירוע, משהו שקורה ברגע נתון אחד, שיכול היה להיות צילום סנפ-שוט. הבימוי מאיר את הכל כמו במת תיאטרון והופך את הרגעי והסתמי לכאורה, לבעל משמעות עמוקה.
רות ונעמי. צילום: עדי נס
אף אחד לא יודע מה באמת קרה לאברהם וליצחק בדרך, או מה היה רגע ההכרה של הנער בעקידה, אם בכלל. הכל היה נתון תמיד לפרשנות, בהתאם לזמן, למקום למי שמפרש. בהיסטוריה של הציונות היה נהוג לחזור ולקשור את סיפורי התנ"ך לנוף המקומי, וכך לאשר מחדש את הקשר היהודי אל הארץ.
יעקב ועשיו. צילום: עדי נס
הקשר אל המקום הוא בדיוק הלולאה שעדי נס נאחז בה כדי להגיד משהו בעל משמעות. גם בצילומים שלו הנוף מקומי. אבל נס מסתכל אל המציאות ולא רואה גבעות מוריקות, מדבריות אקזוטיים ושיחי צבר. הוא מפנה את המבט אל העיר הענייה של שנות האלפיים, המדרכות הממוטטות, ארגזי השוק והירקות המתגוללים על הארץ בערב, ואל מכונות הווידאומט.
נח. צילום: עדי נס
נח שוכב ערום בין מכונות ווידאומט. יותר נכון לומר, הוא מתגולל שיכור. רות ונעמי מלקטות פירות רקובים על רצפת השוק ויצחק מובל על ידי אביו בדרך לעקידה כשהוא שוכב עצום עיניים במרומי עגלת סופרמרקט עמוסה שקיות, בקבוקים למיחזור וקרשים. כולם הומלסים. כל הדרמות והקריעות הגדולות מתרחשות בעיר העכשווית, שהפנימה את הגלובליזציה ופינתה את רחובותיה לבני אדם עקורים.
רות ונעמי. צילום: עדי נס
עדי נס מתרחק ככל האפשר מהמיידי ונזהר באתיקה שלו, לכן לא הומלסים ממש משמשים בתפקיד דמויות התנ"ך, למרות שכאלה אפשר למצוא בשפע, אלא בני אדם אחרים, שגם הם אינם שחקנים מקצועיים. חוסר המקצועיות שלהם לא מאפשר לסצנה המצולמת להיראות "טבעית" ומושלמת.
ולמה, בעצם, לא לקחת שחקנים מקצועיים, שיביעו רגשות במידה הנכונה, שייצרו דרמה. התשובה נעוצה במה שנראה כמו המוטיבציות המאוד בסיסיות ואותנטיות של נס להישאר, בסופו של דבר, עם צילום של בני אדם. לא דוגמנים או שחקנים מושלמים, אלא כאלה שלא יכולים להעלים את העצמי שלהם. כך נוצרות שכבות שקופות שלא מסתירות אחת את השנייה: מי שמשחקים בתפקיד שאול ושמואל, חסרי הבית שהם מייצגים, שאול ושמואל משמואל א' ולבסוף סיפור האהבה והשבר שביניהם כמיתוס, כהפשטה. כל מה שבצילומים מתרחש בזמן ממשי ובאותה מידה הוא על זמני, נובע מההיסטוריה היהודית, ממצבו של האדם וממציאות כלכלית וחברתית שהסיגה את המאה העשרים ואחת מאתיים שנים אחורנית.
הגר. צילום: עדי נס
המבט של הגר הוא ההכללה של התערוכה והמיצוי שלה. קשה להסיר ממנה את העין. מייד עולה הקשר בינה לבין צילום ה"אם המהגרת" של דורותיה לאנג, דמות של אשה שנטשה את ביתה בחיפוש אחרי פרנסה, בתקופת השפל הכלכלי בארצות הברית. הצילום ההוא הפך אייקון, דימוי של עוני שמכיל בתוכו סבל מזוקק וגם כוח. הגר היא אם חוויית ההגירה מראשית ההיסטוריה המסופרת. הגר של עדי נס היא אשה צעירה יושבת על מדרגות, שכל הישות שלה, שפת הגוף, המחווה והמבט אומרים אי שייכות. מתגלם בה אותו משהו שמאוד קשור בכל הדמויות המצולמות של עדי נס מתחילת עבודתו. הנוכחות שלה חזקה מאוד ויש לה משהו בעל חשיבות לומר אבל היא גם אילמת ולא שייכת. מנותקת.
"סיפורי התנ"ך", תערוכת צילומים של עדי נס, ביתן הלנה רובינשטיין
