הקוזק הנגזל 2
חברה שמסרבת לשלם חוב של 800 אלף שקל למשרד פרסום בטענה שלא הוחזרו לה עמלות היתר, לוקה בהיתממות, טיפשות וחוצפה גם יחד
מסתבר שאין גבול ליצירתיות שבעלי חוב מגלים, כדי להימנע מתשלום חובותיהם. בגדול, הם מתחלקים לקטגוריות הבאות: המיתממים, הטיפשים, החצופים והיצירתיים. פעמים רבות הם גם משלבים יותר ממאפיין אחד, ואלה הם המקוממים ביותר.
גם אני, שלתומי חשבתי שאחרי כל כך הרבה שנים ראיתי כבר הכל, מופתע כל פעם מחדש מהטיעונים והאסטרטגיות המדהימים שבעלי חוב, ממציאים או מאמצים. ומה שמפתיע עוד יותר היא העובדה שככל שהחוב גדול יותר, כושר ההמצאה
קטן יותר.
אני יכול לספר לכם שרק לא מזמן, ביצעתי השמה במשרד פרסום ובבוא מועד התשלום, שמעתי מבעל המשרד שהוא מסרב לשלם את החשבון כי הוא לא ידע שהשירות כרוך בתשלום. זאת, למרות שהוא חתום על הסכם התקשרות כדת וכדין, המפרט בבירור שהשירות איננו בהתנדבות והתעריף מדויק ובלתי משתמע לשתי פנים. בסופו של סיפור, שעתיים לפני פתיחת הדיון בבית המשפט, הוא שילם לי את מלוא חובו.
כשאני מנסה לנתח את האסטרטגיה שלו, אני אומר לעצמי שהאיש הרי לא טיפש והוא חייב היה לדעת שהטיעון שלו לא יחזיק מים בבית המשפט. אלא מה? הוא כנראה לא העלה בדעתו שאני אגרור אותו לבית המשפט. הוא שיער שאני ארצה לעשות איתו עסקים בעתיד ולכן אוותר על תביעתי. הוא טעה.
למה אני מספר את זה פה? כי בשבוע שעבר פתחתי את העתון ונתקלתי בידיעה גדולה על מפרסם ידוע ומנוסה המסרב לשלם למשרד הפרסום שלו חוב בגובה 800,000 שקל, בטענה שמשרד הפרסום התחייב להחזיר לו את כל ההנחות. והנה, בבדיקה שהוא ערך (אחרי שנים ארוכות) הוא גילה שמשרד הפרסום לא החזיר לו את עמלות היתר.
אי לכך הוא הגיש תביעה לבית המשפט בסך 2.3 מיליון שקל בגין החזרי עמלות יתר, המגיעים לו, לטענתו, רטרואקטיבית.
זה מזכיר לי את הבדיחה על אותו בריון שיוצא מהקולנוע, מאיים על הקופאי באקדח ואומר לו: "הסרט הזה היה חרא, עכשיו אני רוצה את הכסף של כ-ו-ל-ם חזרה".
ולענייננו: הטיעונים של אותה חברה מקוממים במיוחד, כיוון שהם מציגים שילוב קטלני של היתממות, טיפשות וחוצפה גם יחד.
אותו מפרסם, שפעיל בעולם הפרסום כבר שנים רבות, יודע היטב את ההבדל בין הנחות (שהם ההפרש בין מחיר המחירון לפרסום לבין מחיר הקניה בפועל) לבין עמלות יתר, שאותם מקבלים משרדי הפרסום על כלל המחזור השנתי שלהם. כמו שנהוג ומקובל בענפים רבים נוספים.
יתר על כן, כשבחוזה ההתקשרות עם המשרד, הוא דרש וקיבל החזר של 10% מתוך עמלת הפרסום המקובלת בגובה 15% , הוא הרי ידע היטב שמשרד פרסום איננו יכול לעבוד על מרווח של 5% מבלי להפסיד. הוא ידע ואולי אפילו העדיף להתעלם מהעובדה שעמלות היתר הן אלו שעושות את ההבדל בין משרד מרוויח למשרד מפסיד.
עמלות היתר הן סוד גלוי בענף ואין מפרסם שלא יודע על קיומם. יתר על כן, כל מפרסם יודע גם את ההבדל בין הנחות לעמלות יתר.
ההערכה שלי שאותו מפרסם המנסה להימנע מתשלום חובו, אומר לעצמו שתביעה שכזאת תאפשר לו, אחרי פשרה בבית המשפט, לבטל או לצמצם את חובו. לדעתי הוא טועה וזה תלוי רק בבית המשפט ובמידת הנחישות של משרד הפרסום.
הנטייה של בתי המשפט בארץ היא לעודד את הצדדים להגיע לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, ופעמים רבות הצדדים מוכנים להתפשר כדי לחסוך מעצמם דיונים ארוכים ומתישים והוצאות רבות.
אני לא הייתי מוותר.
אבל המקרה הזה מקומם אותי שבעתיים, כי הוא חושף פן מאוד מכוער של עולם הפרסום ושמו "כפיות טובה" של המפרסמים. אותו משרד פרסום שירת את המפרסם, נאמנה, במשך 4 שנים והוא כנראה היה מרוצה מהשרות, שאחרת לא היה מחזיק אותו זמן כה רב ,ועכשיו פתאום ולא חשוב מאיזו סיבה, הוא מסרב לשלם לו סכום של 800,000 שקל שברובו הגדול שולם כבר למדיה. ולמי שלא בתחום אני חייב לאמר שזה סכום אדיר, למשרד פרסום שצריך לממן אותו.
לסיום, אינני חושב שיגיע יום שכל הלקוחות ישלמו לספקיהם את חשבונותיהם, במלואם ובזמן. כי זה הטבע האנושי בכלל ושל איש העסקים הישראלי, בפרט, שחובות, רצוי לא לשלם או לפחות לדחות ולכן אני ממליץ לכל פרסומאי לא לעשות עסקים ללא בטחונות. ולמי שזה נראה מופרך שישלם את המחיר.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN - החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת.
מומלצים
