מועדון מעריצי הירשזון
הסירחון היה באוויר מזמן, אבל החיבוק להפרטה ולתקשורת עשה את שלו
איך נפלו גיבורים. משרד האוצר - עד לפני חודשים החזק ובעיקר הכוחני בין משרדי ישראל - מצטייר עכשיו כגוף ממשלתי חלשלוש, מכווץ בעצמו, חסר קברניט והגאי. נפילתו מאיגרא רמה היא קודם כל פועל יוצא מחקירותיו של השר הירשזון; החשדות נגדו הכתימו, שלא בצדק, את המשרה הרמה בה הוא (עדיין) מחזיק. שלא בצדק, כי אף שר אוצר לפניו לא נחשד ולא נחקר. השרים לדורותיהם יכלו להיות מוצלחים פחות או יותר, חרוצים פחות או יותר, פוליטיים פחות או יותר - אך באיש מהם לא הוטל דופי אישי. שחיתות הייתה תמיד מהם והלאה. רק כך יכלו לתבוע מהציבור הידוק חגורה, קיצוצים תקציביים כואבים, תשלום מסים כבדים וביצוע רפורמות שפגעו ברבים.
יתרונו המוסרי של שר האוצר בישראל חוסל עם חקירת החשדות נגד הירשזון. יש מדינות שראשיהן סרחו ויש שנשיאיהן מצויים בחקירות מביכות, אך לא ידוע לי על עוד מדינה שבה חושדת המשטרה בשר אוצר שגנב כסף מקופת הכלל. זו מכה קשה ביותר לדימויה ולאושיות הממלכתיות של מדינת ישראל. רק פתי ועיוור לא יראה את המצב לאושרו וישתעשע באמירה שהמשק הישראלי חזק מכל שר אוצר שלו. לא נכון: גם כיום מוטל על כתפיו של שר האוצר להנהיג את הכלכלה, ואם כתפיו שמוטות וידיו כבולות - במוקדם ולא במאוחר תסבול מכך הכלכלה.
משונה לקרוא ולשמוע אנשים רציניים המתיימרים להרגיעה ולהסביר ש"בעצם" לא משנה מיהו שר אוצר ולא משנה האם ידיו נקיות. האמנם אין זה משנה? האם כך חשבתם גם בימיהם של שוחט, שלום ונתניהו? האם לא ייחסתם אז משקל עצום למדיניותם הכלכלית? האם לא ביקרתם (ביקרנו) ולא שיבחתם (שיבחנו) אותה? בהחלט כן. היכולת לטמון ראש בחול ולהדחיק מציאות קודרת דומה ליכולתו של אדם לסתום את האף בסביבה מסריחה: הסירחון לא נעלם, רק הרבה יותר קשה לנשום.
והסירחון, למען האמת ההיסטורית, היה באוויר מזמן. "ידיעות אחרונות" פרסם תחקירים עיתונאיים מנומקים, מפורטים וחמורים ביותר על התנהלותו של הירשזון כבר ב-16 ביוני 2006, שבועות ספורים לאחר מינויו כשר אוצר. אלא שקולנו קרא במדבר; התקשורת האחרת בחרה להתעלם מהגילויים, או שדיווחה עליהם במשורה. הירשזון, איש לבבי בשיחות פנים-אל-פנים, הצליח ככל הנראה לכבוש את ליבם של אי-אלו אנשי תקשורת. הוא חיבק אותם וחלק להם מחמאות, הם חיבקו אותו וחלקו לו מחמאות. אחרים שפטו אותו אך ורק לפי עמדותיו בנושא האחד והיחיד המעניין אותם באמת: ההפרטה. הוא היה בעד הפרטה - אז הם היו בעדו. הם גם זכרו לו חסד נעוריו כיו"ר ועדת הכספים וכשר התיירות; הוא הרי נלחם כארי למען פתיחת שמי ישראל לטיסות חוץ זולות. וזה הספיק כדי לתת לו גיבוי על אף הגילויים והחשיפות ולמרות החומר, שהצטבר בהדרגה גם במערכות אחרות.
מועדון ההערצה ההדדית הזה לא נסגר, אגב, גם כיום. אנו שומעים למשל שהירשזון "מתבייש לצאת לרחוב". רק עכשיו הוא מתבייש? האם לא התבייש להפריח בפרהסיה האשמות שווא נגד תקשורת שכביכול רדפה אותו ואת בני משפחתו? האם לא התבייש לקחת או לחלק (לכאורה) מעטפות חומות עם מזומנים?
אוי, המעטפות החומות הללו; באמריקה מוכרים בהן חוברות פורנוגרפיות, בישראל מעבירים מזומנים. יש כנראה משהו משותף בין התמכרות לפורנו להתמכרות לשוחד.
לפנייה לכתב/ת 
הסירחון מזמן באוויר
צילום: אלכס קולומויסקי
מומלצים
