קהילת אמנות מציגה

בשבוע שעבר נפתחה בתיאטרון ירושלים תערוכת אמנות יוצאת דופן. חברי קהילת אמנות של ynet הציגו בחלל המבוא לתיאטרון תערוכה של יצירות משותפות, "פוטו מוזה", ובה חברי פורום ציירו את גרסתם לצילומים של צלמים מהפורום.

מנהלת הקהילה, האמנית איילת עמית, שהחליטה על נושא התערוכה בחרה מספר צילומים של צלמים הפעילים בפורום. היא העלתה לדיון בקהילה את הצילומים וחברי הקהילה חיוו דעה, התווכחו ובחרו את הצילומים שישמשו כמודלים בתערוכה. לאחר שאלו נבחרו, הקהילה שינסה מכחולים והחלה לעבוד. התוצאה – למעלה מ70 עבודות בתערוכה, רבות נשארו בחוץ, מחוסר מקום.

אוצרת התערוכה היא נוגה ארד-אילון מתיאטרון ירושלים. בפתיחה שבה נכחו כ100 איש, דיברה ארד-אילון על כך שהיא מצטערת שלא הציבה במקום מוניטור המציג את הפורום ובכך ממחיש את ייחודה של התערוכה, כמחברת בין הוירטואליה למציאות, נושא חדש כנראה בשדה האמנות הממסדית.

מנהלת הפורום, איילת עמית, מספרת שבחרה באוצרת חיצונית לפורום על מנת לחסוך מתחים של תחרות פנימית ואגואים פצועים: "יש את המתח הזה, של איפה זה יוצג, שיראו אותי, כי אני אחד מ25 אמנים ולא לבד, היא מסבירה, "אפשר היה להרגיש שאנשים באו לדבר עם האוצרת כדי להיחשף יותר. כי כל אחד רוצה לראות את עצמו בפרונט ולא להישאר מאחור. בסוף זה אמנים ואמנים זה אנשים עם אגו. לכן ניסינו לפתור את העניין לקראת התערוכה, בכוונה לקחנו מקום שיש לו אוצר מקצועי ותולים מקצועיים כדי שחלק מהחיכוכים והמתח הזה לא יהיה, כדי שזה יצא מהידיים שלי ולא יהיו טענות. התעקשתי שכל אחד מהחברים בפורום שרוצה להציג – יוצג לפחות בעבודה אחת. הייתה פה התעקשות שהיא לא רק אומנותית אלא קהילתית.

התיאטרון ראה בזה פרויקט שיש לו חשיבות מבחינת החדשנות שלו, ביחס בין החיים האמיתיים לוירטואליה. הקריטריונים לא היו אמנותיים נטו, למרות שהתערוכה הייתה ברמה גבוהה. אבל יש הבדלים די משמעותיים מבחינה מקצועית בין האמנים, בין חובבנים לבין מקצוענים. בגלל זה גם לא הייתה התעקשות על פורמט אחיד של נושא, גודל, ועוד סטנדרטים. היה ערך לשונות ולביטוי האמנותי של כל אחד, לא לעשות האחדה אלא להבליט את השונות".

איך קיבלו האמנים את המשימה הזו, לצייר לפי צילום של מישהו אחר בפורום?

בהתחלה כשעלה הרעיון לצייר לפי צילום לא כולם אהבו את זה. יש ציירים שנוהגים לצייר רק לפי המקור, יש ציירים שזה העלה אצלם התנגדות, הם אמרו שהם לא מציירים לפי צילומים. זה שם להם אתגר, הם היו צריכים לקבל החלטה. זו לא הייתה הדרך שהם היו רגילים לעבוד בה. זה התקיל אותם. הם ראו בזה משהו שהוא פחות טוב בעיניהם – לצייר לפי צילום.

קשרים וירטואלים בגיל הזהב

"הגעתי לפורום אחרי שעבדתי במשך שנים במכון האוקיאנוגרפי, הקמתי את הספריה האוקיאנוגרפית ומחשבתי אותה", היא מספרת. "כשיצאתי לגמלאות רכשתי לי מחשב פיסי והתחלתי לתרגל. נכנסתי לויינט וחיפשתי אפשרויות איך למצוא חומר אמנותי, כי זה מה שעניין אותי.

אני בוגרת בצלאל בשנת 54, כל הזמן ציירתי, אבל לא באינטנסיביות כמו שאחרי שיצאתי לגמלאות.

לפני שנה החלטתי להיכנס, זה מצא חן בעיני, האווירה מאוד חמימה ונעימה. כל מי שנכנס מברכים אותו, ומעודדים אותו להמשיך.

פלדי יצרה קשרים חמים עם חברי קהילה. עם אחת מהן שגרה בקרבת מקום היא יוצאת לתערוכות ואירועים, ועם אחרים היא מנהלת תכתובת אי מייל מפיגות בדידות: "יש לי שם קשר עם אנשים, יצרתי שם קשרי אי מייל, ראינו שנוצרה כימיה בתקשורת הוירטואלית, והרגשנו שאנחנו מעוניניים להמשיך. אני מתכתבת, וזה יצר קשרים אישיים. אנחנו נפגשים באירועים ובתערוכות. מה שמאוד משך אותי הוא זה שחברי הפורום אינם קשורים למיקום. אני כבר שנים באגודת הציירים סניף חיפה והצפון. הציירים הם בדרך כלל מקומיים, מה שנחמד בפורום של ויינט זה שמכל הארץ נכנסים, הקשרים עם אנשים מאילת, עומר, באר שבע, כרמיאל. לולא הפורום הזה, אף פעם לא הייתי מגיעה לאנשים האלו. יש בהם אנשים עם רמה גבוהה יותר, פחות גבוהה, וזה הרבה יותר מעניין מאשר להיות חברה באגודה מקומית.

רות פלדי

מה את חושבת על קשרים וירטואלים, לעומת קשר שנוצרו בדרך רגילה?

יש בזה טוב, וכמובן שיש בזה חסרונות. היתרונות הם אלו שאת יוצרת קשר, וכשאת כותבת את יכולה להתבטא הרבה יותר טוב , זה כמו כתיבת מכתבים מפעם. רק כאן, יש לך האפשרות שהדברים מועברים במהירות. זו הטכנולוגיה החדישה שאנחנו חיים בה. מצד שני, זו תקשורת אילמת! לפעמים אתה רוצה קצת לדבר, אתה גם מכיר את האדם לא בחיי היום יום, אלא כמו שהוא מופיע בתקשורת. אלה מבחינת מסוימת חסרונות.

קהילה היא באמת משפחה

אחרי שבעלי נפטר, היו כאלו שבאו לבקר אותי, למשל איילת, דורית, נוח. זה חימם את הלב, הרגשתי שאני לא נמצאת בחלל לבד".

גם אמנית שיוצרת יותר מחמישים שנה מעלה עבודות לפורום, לביקורת הגולשים?  

אני בהחלט מעלה עבודות לפורום. מה שנחמד היום שיש לך מצלמה דיגיטאלית שאת יכולה לצלם בזמן העבודה, צילמתי כמה גרסאות. היה לי ציור עירום שהתחלתי לצייר כבר וסיימתי כאשה, והעליתי את המטמופרפוזה הזו, את כל הסידרה לפורום. היינו מעלים גם דיונים על נושאים, מתווכחים.  אני מקבלת הערות, אנחנו מנסים להעיר הערות בונות שמעודדות. כשמישהו מתחיל להעליב, תיכף כולם מעלים תגובות שכנגד. אחרת אין טעם, הפורום בא על מנת לעודד את האמנים, ולא על מנת לדכא אותם.

אם יש עבודה שבכלל לא מוצאת חן – לא מגיבים. אני בתור אחת שגמרתי אקדמיה, יש לי הרבה מה להעיר לאנשי םשרק התחילו לעבוד. ולא פעם קיבלתי תגובות מאנשים ששמחים שהערתי להם, והם בהחלט לומדים ממני.

מה אומרים במשפחה וחברים על האינטנסיביות שבה את גולשת בפורום

תראי, אני כבר לא צעירה, וכמו שאני אומרת, בעלי נפטר. זה ממש נותן לי אפשרות לשלוח גם מצגות, אני שולחת מצגות לכל מיני אוצרים ואוצרות ברחבי המדינה. אם לא היה לי הכלי הזה, הייתי צריכה לרוץ לצלם שיצלם לי, בזמנו, להוציא הון תועפות, אחר כך לרוץ לאוצרים. בצורה כזו, אני יושבת במקום אחד, אני לא צריכה לשלוח, אני לא צריכה לגשת לדואר. זה גם הרבה יותר זול וגם הרבה יותר נוח. אני חושבת שזה העתיד .

איילת עמית

יצירה אמנותית נעשית בדרך כלל לבד, בחדר, מה זה עושה ליצירה שלכם הפידבק המיידי?

עמית: "זה גורם לך להשתפר, אתה מבין איפה אתה עושה טעויות, זה משפר את היכולת הטכנית שלך. מכוונים אותך לכיוונים שאתה לא חושב עליהם. אתה גם מאוד מאותגר, פתאום זורקים לך משהו שלא חשבת להתעסק איתו ואתה נאלץ להתמודד עם האתגר. כן, צריך לעשות פשרות של אגו בעניין הזה. למשל בתערוכה – אלה הצילומים שנבחרו ועכשיו אני צריך לצייר לפי הציורים.

בסופו של דבר קיבלנו מכל הצלמים עבודות אבל לא כל העבודות נכנסו לתערוכה. היו מצבים שאנשים לא הציגו בסופו של דבר, היו כאלו שמשיקולים כספיים לא נכנסו. זה עלה 400 שקל לאדם. היו כאלו שהחליטו שאין להם עכשיו כסף לתערוכה, גם זה קורה.

היה מצבים שהיו צילומים נהדרים, שבסופו של דבר לא נכנסו כי העבודות שנעשו סביבם לא הצדיקו את ההכנסה לתערוכה. היה מאוד קשה לוותר על עבודות כי הן היו תלויות אחת בשנייה. אבל לא שמעתי על היעלבויות, סך הכל האווירה בפורום מאוד נעימה.

לרשמים, תמונות מהתערוכה והיכרות עם הקהילה לחצו כאן