דב לאוטמן: "דלתא תשרוד, המדינה בסכנה"
חתן פרס ישראל על מפעל חיים, "מר טקסטיל", הקים את מפעל דלתא בכרמיאל לפני יותר מ-30 שנה, ולמרות התחרות בתחום ופיטורי עובדים, דב לאוטמן אופטימי לגבי עתידו של המפעל. לעומת זאת הוא מאוד מודאג ומוטרד מהפערים בחברה וחושב שצריך להשקיע יותר בחינוך שאם לא כן "נהיה בסכנה קיומית". ראיון
ביום העצמאות הקרוב יקבל התעשיין הוותיק דב לאוטמן, "מר טקסטיל", את פרס ישראל על מפעל חיים. אולם מתברר כי ימים לא קלים עוברים על לאוטמן, והחשוב לו יותר מכל ש"הבייבי" שלו, חברת דלתא, תשרוד.
דלתא, ענקית ההלבשה התחתונה שהקים, נלחמת על קיומה. בשנת 2005 רשמה החברה הפסד של 36.3 מיליון דולר, ויש משקיעים ופרשנים שכבר הזהירו מפני קיצה. את 2006 סיימה ברווח של 3.1
מיליון דולר בלבד, פחות מאחוז מהכנסותיה. כדי להיחלץ מהמשבר, מבצעת דלתא תוכניות התייעלות אגרסיביות, הכוללות פיטורים של מאות עובדים. המנכ"ל ארנון טיברג פרש, ולאוטמן החליף אותו ולאחר מכן מינה במקומו את אבירם להב.
במבט לאחור, אתה מרגיש שהגשמת את מפעל חייך?
"אני יודע? נראה לי שכן. מפעל החיים שלי היה להקים מפעל בעיר קטנה בגליל. היום, בכרמיאל יש מפעל גדול. כרמיאל הקטנה היא מרכזה של אחת משלוש החברות הגדולות בעולם בתחום ההלבשה התחתונה".
לאור מצבו העסקי של מפעל חייך, הוא ישרוד?
"בטח שכן. החברה תשרוד והמפעל בכרמיאל ישרוד".
כלכלנים ואנליסטים טוענים שבישראל אין היום מקום למפעלי טקסטיל, ולכן תמשיכו לפטר עד שהמפעלים ייסגרו.
"אני לא מסכים אתם. נכון, בעולם המערבי אין מקום למפעלים עתירי עבודה, ולכן דלתא לא מעסיקה כיום תופרות בישראל. דלתא בישראל היא מפעל עתיר הון וטכנולוגיה, והיא הקטר שמניע את החברה. אנחנו נמשיך לפתח בכרמיאל בגדים ולספק עבודה למעצבים ולמהנדסים, נמשיך להחזיק את הלוגיסטיקה, הניהול, ומפעלי יצור מתוחכמים, כמו מפעל הבדים ומפעל בגדי האל-תפר".
אז למה אתם מפטרים שוב מאות עובדים?
"זה תהליך התייעלות. נצטרך לצמצם את מפעל הבדים, ולצמצם עובדים גם ברכש ובשירותים. לפעמים צריך להשתנות לפי מצב השוק. אין מה לעשות. רשתות הבגדים בעולם מורידות מחירים, וחברות הטקסטיל מפסידות וצריכות להתייעל".
יש הטוענים שאחרי שקיבלתם מענקים מהמדינה עבור העסקת עובדים בפריפריה, אתם זורקים אותם לכלבים.
"כנראה שהם לא בדקו את הנתונים על המענקים שקיבלנו. אני אף פעם לא הסכמתי לקבל מענק להעסקת עובדים. זאת לא טובה שאני עושה למדינה. בכלל, כבר הרבה שנים לא נסעתי לירושלים ולא ביקשתי מהממשלה דבר. המענקים שלקחנו מתגמדים ליד מספר העובדים שלנו.
"חוץ מזה, תדבר עם מאות עובדים שפוטרו מדלתא במשך השנים. אני בקשר אישי עם הרבה מהם. כמובן, פיטורים זה דבר קשה ועצוב, אבל אני חושב שפיטרנו בהגינות, נתנו להם את כל מה שמגיע ועזרנו בכל מה שיכולנו, ובסוף, כמעט כולם מצאו עבודה. מי שעבד בדלתא יודע לעשות משהו: מי שמבין בכספים מצא עבודה במשרד כלשהו, ומי שמבין במערכות מידע ובחשמל מצא עבודה במפעל או בחברת היי-טק. צריך לזכור שהאבטלה בכרמיאל היא בסך הכל 6.8%, מתחת לממוצע הארצי, ושדלתא היא לא המעסיק היחיד בכרמיאל.
"אם נעסיק אנשים שלא צריך לא נהיה תחרותיים ובסוף לא נעסיק אף אחד. בגלל שאנחנו תחרותיים אנחנו עדיין חברה ישראלית שמעסיקה ישראלים. פעם שאלו את יו"ר טבע, אלי הורביץ, מה הופך את טבע לחברה ישראלית, והוא אמר, '100 המנהלים הבכירים בטבע הם ישראלים, אז אנחנו ישראלים'. ואצלנו 70 הבכירים הם ישראלים".
זה מה שהופך אתכם לישראלים? לא חשוב איפה העובדים, חשוב מי המנהלים? חברת מרחב של יוסי מימן מעסיקה רק 5 אנשים וכולם ישראלים. השאר זה פרויקטים שהיא עושה בחו"ל בעזרת קבלני משנה. זה היה מספק אותך?
"מה אתה משווה אותנו אליהם? דלתא עדיין מעסיקה המונים, יותר מ-1,000 אנשים. גם בסוף השנה, אחרי כל הפיטורים, נעסיק 900 עובדים בגליל. ואלה העובדים הכי חשובים שלנו בעולם כי הם לא ניתנים להחלפה".
אם הייתם נערכים מהר יותר לשינויים ומפטרים עובדים מוקדם יותר, ייתכן שהדו"חות שלכם היו טובים יותר?
"אני לא מבין גדול ב'אם' וב'אילו'. כואב לי הלב על כל עובד שפיטרנו ואני לא מצטער על מי שלא פוטר. זה נכון שלא נערכנו מספיק לשינויים בשוק, אבל אף חברה לא נערכה להם כי הם היו מהירים מדי ולא יכולנו לדעת עליהם מראש. בשנת 2005 האירופים והאמריקנים ביטלו בבת אחת את מכסות הייבוא מהעולם השלישי. מי יכול היה לחזות את זה?
"לפני עשר שנים, כל הספקים של מרקס אנד ספנסר חוץ מאתנו היו בריטים. כשפתחנו מפעל במצרים ב-1994, אמרו לנו, 'הבריטים לא יקנו בגדים מתוצרת מצרית'. היום כל הספקים שלהם מייצרים בעולם השלישי. המתחרים הבריטים שלנו לא נערכו מספיק מהר לשינויים, ולכן חלקם פשטו את הרגל וחלקם העבירו את הייצור".
אתה לא מפחד שגם אתם תיעלמו?
"לא. אנחנו יותר טובים. תשמע, השינוי הזה לא השמיד את כל החברות. חלק מהחברות ממשיכות לפתח בבריטניה. באמריקה יש חברות ענקיות שממשיכות לפתח. הם שרדו, וגם אנחנו נשרוד".
"האפליה מסכנת את המדינה"
לאוטמן, בן 70, עוסק 40 שנה בניהול מפעלי טקסטיל. בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת שימש כמנכ"ל "סברינה" ו"גיבור ספורט". ב-1975, עם הקמת כרמיאל, הקים שם את מפעל דלתא, ומאז הוא משמש כיו"ר החברה, שהוא מחזיק עד היום 25% ממניותיה.
בניגוד לרבים מבכירי המשק, לאוטמן הוא חיה פוליטית. במשך שנים היה תומך מוצהר ותורם של מפלגת העבודה. הוא ייסד גם ארגונים פוליטיים כמו 'דור שלום'. עם או בלי קשר לעמדותיו, לאוטמן גאה בעובדה שדלתא מעסיקה מאות עובדים ערבים ומחזיקה מפעלים בירדן ובמצרים. גם ועדת פרס ישראל ציינה בנימוקיה ש"לאוטמן חתר לשלום ולדו-קיום בין ערבים ליהודים".
למה לדעתך כמעט אין ערבים במפעלים גדולים אחרים, בחברות הממשלתיות, בהיי-טק?
"המעסיקים לא מודעים לכך שיש ערבים מוכשרים. ויש גם סיבות אנאכרוניסטיות, כמו 'ביטחון'. ההיי-טק התחיל כתעשייה ביטחונית, אבל היום אין בעיה ביטחונית להעסיק ערבי בחברה שמפתחת יישומים לאינטרנט. מי שמפחד להעסיק ערבים, שיראה מה קורה ברפואה: דווקא בתחום שעוסק בחיי אדם, יש רופאים ומנהלים ערבים, והחולה היהודי סומך עליהם".
המנהלים באמת חושבים שהעובדים הערבים מסוכנים, או שזאת גזענות סמויה?
"לא יודע. תראה, גם במשרדי עורכי דין אין הרבה ערבים. למה? אין כאן נימוק ביטחוני. שאלתי מכר עורך דין, למה הוא לא מעסיק ערבים, והוא אמר שהוא חושש שיהיה לו קליינט בתחום הביטחון. הוא צודק? לא יודע. אבל המצב הזה לא יכול להימשך. האפליה מעמיקה ומנציחה את הפערים ומסכנת את מדינה. אם לא נעסיק ערבים הם לא ירגישו שייכים".
ואם יעסיקו אותם, הם ירגישו שייכים? זה מה שיפתור סכסוך של 90 שנה?
"תראה, את העמדות האידיאולוגיות קשה לשנות. אין לי ספק שלעובדים הערבים בדלתא יש השקפות שונות מאלה של היהודים. אבל בעבודה אנחנו לא שמים לב מי ערבי ומי יהודי, ודרך העבודה נוצרים קשרים שמטשטשים את המטענים הקשים. יש לנו מפעל בעיר אירביד, בירדן, שרוב התושבים שלה פלסטינים, ולאורך כל האינתיפאדה עבדנו שם בלי פחד וביחסים מצוינים. יש לנו הרבה מהמשותף בחיי היום-יום, בעבודה, בחינוך, בקניות, בדברים שמעסיקים אנשים באמת".
ומה צריך לעשות כדי שלערבים תהיה עבודה?
"אני מוביל מהלך בנושא יחד עם אוניברסיטת חיפה. אנחנו מתכוונים להקים מין לשכת עבודה שתעזור להם. נאסוף קורות חיים של ערבים ודרוזים ונעביר למעסיקים. חוץ מזה, אנחנו מסייעים בנושא, במסגרת הפעילות הקהילתית של 'קרן אברהם' שדלתא תומכת בה. כל התלמידים בבתי הספר בכרמיאל לומדים ערבית בסיוע הקרן. אני חושב שכל התלמידים בישראל צריכים לדעת ערבית, כי יש כאן 16% ערבים ומדינות ערביות מכל הצדדים. ניסיתי לשכנע בכך שרים בממשלה, אבל בינתיים השרים לא השתכנעו, או לא עשו".
בכלל, זה נראה שאתם, הקהילה העסקית, עושים דברים לטובת החברה במקום הממשלה שלא עושה. זה לא התפקיד של הממשלה, לדאוג שילדים ילמדו ערבית ושאנשים ימצאו עבודה?
"אני לא בטוח. לממשלה יש תפקיד ולעמותות יש תפקיד. אם הבנאדם ימצא עבודה, מה זה משנה אם הממשלה עזרה לו, או קרן פרטית?"
כי הקרן פועלת מרצון טוב, ויכולה היום לעשות ומחר לא, אין לה אחריות, ואילו הממשלה אמורה להיות אחראית.
"אני לא מסכים אתך. יש לנו אחריות. העסקים חייבים לתרום לקהילה, אנחנו לא עושים טובה. זה משהו שקיים בכל העולם המערבי: ממשלות מפריטות ומורידות מסים ולכן הכוח שלהן יורד, והמגזר העסקי מתחזק ומקבל אחריות. כוח זאת אחריות. למה ביל גייטס תורם כל-כך הרבה? הוא כזה צדיק? הוא מבין שזאת חובתו".
לא עדיף שהעסקים ישלמו קצת יותר מסים במקום לתרום, ושהממשלה תתפקד?
"הממשלות ימשיכו להוריד מסים. הן מורידות מסים כי זה פופולארי, כי זה מעודד יוזמה פרטית ומעודד אנשים לעבוד. ואם זה משאיר כסף פנוי לתרום, מה רע בזה? אני לא מבין מה הבעיה".
האם אנשי עסקים לא מנצלים את התרומות כדי לקדם את האינטרסים שלהם?
"יכול להיות, וזה לגיטימי. נכון, תרומה היא גם מין פרסומת. ברור שאם שטראוס תורמת למכבי תל-אביב, ואנשים רואים 'עלית' על החולצה של השחקנים במשחק, הם קונים יותר עלית. אבל מה רע בזה? ככה זה עובד בכל העולם.
"תראה, יכול להיות שאתה רומז לעניין גאידמק. אבל גאידמק הוא מקרה מיוחד. גאידמק מצהיר שהוא תורם בשביל לצבור כוח פוליטי. כל עוד הוא תרם בשקט, לא באו אליו בטענות, אבל ברגע שהוא נכנס לפוליטיקה והתחיל לתרום בשביל לקנות קולות, מתנפלים עליו, ובצדק, כי זאת לא בדיוק תרומה לקהילה".
אבל אם הממשלה הייתה מתפקדת, לגאידמק לא היה את מי לקנות. הוא תורם בדיוק איפה שהממשלה נכשלה, כמו בטיפול בעורף במלחמת לבנון.
"אני לא בטוח שהממשלה נכשלה בכך. בזמן המלחמה הייתי בכרמיאל כל יום. לא ראיתי הזנחה. היו מקלטים מסודרים, היו אזעקות, היו עובדים סוציאליים שטיפלו במי שצריך. נכון, גם אנחנו תרמנו את חלקנו ועשינו קייטנות לילדי העובדים, אבל שוב, זה התפקיד שלנו. זה קל להאשים את הממשלה בכל דבר, אבל מה גם לרשות המקומית יש תפקיד חשוב מאוד. במלחמה ראיתי ערים במצב נורא, אבל איפה שיש עירייה רצינית שמתפקד, העורף היה בסדר".
אתה נשמע כמו האדם האחרון במדינה שעדיין אופטימי ועדיין מאמין לממשלה.
"אני לא אופטימי. אני מאוד מודאג ומוטרד, אבל מדברים אחרים. אני מודאג מהפערים, שמסכנים את קיום המדינה יותר מהטילים של החיזבאללה. ובאמת, תרומות של עמותה פרטיות לא מספיקות בשביל לצמצם אותם. בשביל זה צריך להשקיע בחינוך, ולא משקיעים מספיק. צריך שבתי ספר בפריפריה ייראו כמו בתל-אביב. צריך שילדים בגליל יקבלו טיפול צמוד, מהגן עד לתיכון, כמו שמקבלים הנכדים שלי בצפון תל-אביב. זה לא קורה, ואם זה לא יעשה, נהיה בסכנה קיומית".
