נמאס לי
מונולוג חריג מפיו של מזכ"ל העבודה איתן כבל: בשיחה ל-ynet הוא מדבר על האכזבה שלו מהפוליטיקה ורומז על מחשבות פרישה; הוא לא מבין מדוע ישראל חוששת לדבר עם החמאס ונמאס לו מתחושת חוסר האונים שלו - ועוד כשר בממשלה. הנה כמה ציטוטים שלא שמעתם מאף פוליטיקאי הרבה זמן
ביום ראשון בערב, לאחר שנאם בכנס התמיכה באהוד ברק בקיבוץ יקום, ירד מזכ"ל העבודה, השר איתן כבל מהבמה וטעם חמוץ בפיו. הוא הסתכל סביב, ראה את מאות התומכים הנלהבים, את חבריו לסיעה ולממשלה, ופניו נותרו קפואים. המעמד והאנרגיות שהיו באולם לא רצליחו לרגש אותו. מחשבותיו ריחפו למחוזות אחרים. למען האמת, כבר די הרבה זמן שמחשבותיו של כבל מרחפות, מתרחקות מן הפוליטיקה, מן הממשלה, מן המפלגה. ביום ראשון בערב זה פשוט בלט, ניכר על פניו ממש.
_Wa.jpg)
צילום: ירון ברנר
אמש (יום ד'), בשעת לילה מאוחרת, כבל הסכים להתראיין, ובשיחה גלויה עם ynet סיפר על התלבטויותיו בנוגע להמשך דרכו בפוליטיקה, על הדילמה שמלווה אותו כבר חודשים ארוכים, ועל התסכולים הרבים שהפכו לחלק מהיום-יום שלו. "זה לא ראיון רגיל", מבהיר השר הצעיר, בן 47, לפני שהוא פותח במונולוג ארוך ויוצא דופן, בו הוא מתאר את התסכולים שמלווים אותו, ואת הקושי הטמון בחייו כפוליטיקאי. "הכוח שנדרש ממני כדי לדבר הפעם, זה כוח הרבה יותר גדול מן הרגיל".
כבל מבקש לציין שהראיון הזה הוא לא שיחת סיכום. למרות התלבטויותיו הרבות, הוא עדיין בפוליטיקה, ובחודשים הקרובים המצב לא צפוי להשתנות. אבל מתישהו,
אולי עוד השנה, זה בהחלט יכול להשתנות, תלוי בנסיבות. "ההתלבטות הפנימית שלי נובעת בעיקר משני מקומות: ראשית, אני יותר מדי מוצא את עצמי נאבק בסימטאות הפוליטיקה ולא נאבק במהות. הממשלה והמפלגה מביאים אותך להתעסק עם המון דברים, אבל מסיטים אותך מהמאבקים האמיתיים. זו תחושה מתסכלת.
"אני חושב שאני איש חזק, לא רק ברמה הפוליטית, אלא גם כבן אדם, אבל זה מתיש. אתה רואה שאתה מותש בקרבות רחוב. התחושה היא שהכל פוליטיקה. אנשים חושבים, למשל, שהחלטתי לתמוך בברק מתוך איזשהו שיקול. זה קשקוש. התמיכה הזאת לא באה ממקום של פוליטיקה. זה לא בא ממקום של חישוב אם זה עוזר לי או לא. יש פה שבר כל כך גדול, אנשים לא מבינים שאפשר לקבל החלטות מסיבות ערכיות. זה מתסכל. שנית, התחושה שלי היא שההשפעה הרבה יותר קטנה ממה שאתה רוצה שתהיה. ואז אתה אומר לעצמך: אוקיי, שמע, בוא נלך למקומות אחרים".
איך מגיעים לתסכול כזה, אני שואל את כבל. הרי אתה רק שבע שנים בכנסת, שר צעיר, הכל עוד לפניך.
"תראה", הוא אומר. "אני באופי שלי אדם מאוד אופטימי. אופטימיות זה אני.. בדרך כלל אני קם בבוקר, ואני אומר: היום יהיה טוב יותר מאתמול. זה מייצר לי אדרנלין. רק שזה השתנה. אני הגעתי לפוליטיקה מאוד במקרה. רציתי לעשות משהו אחר בחיי, אבל בסוף הגעתי לכאן, ואני באמת רואה בעבודה שלי שליחות אמיתית. אין כאן טיפה של ציניות. זה בא ממקום נקי. העניין הוא, שאני לא מרגיש שהמערכת באמת עוסקת בדאגה לציבור. וגם כשהיא כבר עושה, זה יותר מדי בא ממקום של אינטרסים. לכן אני כבר מרגיש מאוד לא נוח בפוליטיקה.
"איך אישתי נועה אמרה לי? 'היית חודש במילואים, זרחת ופרחת. יומיים לפני הסיום, התחלת לנבול'. למה? כי כשאני נמצא בתוך מערכת של אמת, לטוב ולרע היא מערכת של אמת, ואני יודע מהם כללי המשחק. אני לא נאיבי, ואני לא מנסה להיות יותר ממה שאני. אבל בכל זאת מותר לי לצפות לסוג אחר של התנהלות. ואני אומר לך, אני לא מרגיש שהפוליטיקה מתחברת באמת לתחושות של הציבור הישראלי. אני יודע שהציבור ביקורתי והפכפך, והיום, כמו שאמר אהוד ברק, אנחנו עפר ועננים.
למה לא מדברים עם החמאס?
"הקיפאון המדיני מאוד מתסכל אותי", ממשיך כבל. "בוא ואספר לך סיפור: במילואים הייתי בסיור בכפר ערבי בשתיים בלילה. ירד גשם אנגלי, לא חזק ולא חלש, ואתה רואה את העליבות מסביב. אתה מריח את הצחנה ברחוב. מקשיב לשקט. אתה מתחבר ואתה מודע בצורה מדהימה לסביבה שלך. אני סוגר את הכוח, ואני מביט. אני מביט, ואני רואה את עצמי מתבוסס באשפה. אני תופס את עצמי ואומר: אני שר בממשלה, שתיים בלילה, ואין לי למי לפנות. איך אני אומר לחברים שלי? אני הממשלה. אבל אני מרגיש שאין לי עם מי לדבר. בתחום המדיני, אנחנו סוגרים את הדלתות למשא ומתן עם גורמים כמו החמאס.. אי אפשר להאשים אותי בחיבה יתרה לגופים האלה, אבל אני מרגיש שאנחנו הכוח החזק ביותר, ומתנהגים בחולשה".
אתה מציע שישראל תדבר עם החמאס, אני שואל את כבל. "כן, אני לא רוצה שנפסול שום סוג של משא ומתן עם אף אחד", הוא אומר. "אנחנו החזקים. אנחנו רוצים שקודם יכירו בנו, וזה מגוחך. התפיסה שלי באה מתוך הדאגה לתקווה שלי. התקווה שלי נשחקת. אתה יודע איזה תסכול זה? אני מזכיר לך. אני שר בממשלה. אין לי למי לפנות. אני לא יכול להאשים מישהו אחר".
זה קצת מוזר, אני אומר לכבל, שאדם כל כך צעיר כבר מרגיש תסכול, כשהוא שר בממשלה.
"נכון, בחרתי בזה", הוא אומר. "אבל זה לא אומר שאני צריך לאבד עצמי לדעת. ואני מרגיש כך, כאילו אני מאבד עצמי לדעת. זה לא סוד שההתבלטות לגבי עתידי קיימת בי כבר תקופה ארוכה. בין השורות אפשר להבין את מה שאני אומר. זו התחבטות אמיתית. כבר ירדתי מזה פעם, בגלל שאשתי שכנעה אותי לא לפרוש. אבל אני מרגיש שאני נובל. אני ממשיך לעבוד באותו קצב, אבל זאת לא הנקודה. אדם צריך גם להנות ממה שהוא עושה. ואני כבר לא בטוח שאני נהנה להיות חלק ממה שאני עושה עכשיו".
"זה חשבון נפש"
אתה מודע למשמעות של הדברים שאתה אומר, אני שואל את כבל. ברור לך איזה מסר יוצא לציבור מפיו של שר שמדבר כמו שאתה מדבר.
"אני מבין את המשמעות ואת האחריות", מבהיר כבל. "יש עליי אחריות עצומה ואני מודע לה. אני באמת בא לעשות מדינה טובה יותר עם תקווה למשפחה שלי, לגרעין הקשה שלי, לרעייתי ולבנותיי שהן כל עולמי, ולחברים שלי שהולכים איתי שנים רבות ומוכנים להקריב את חייהם למעני, ואני מוכן להקריב למענם את חיי. אני מרגיש את השליחות, ואני מרגיש שאולי אני במידה מסויימת מאכזב אותם, את אלה ששלחו אותי לכנסת, ואת אלה שתמכו בי, ואת אלה שמאמינים בי. הם מתוסכלים, ואני מתוסכל מהתסכול שלהם וחוזר חלילה. זה מעגל.
"שמע, אני לא מתבכיין", אומר השר לפתע. "אני גם לא טיפוס בכיין. אני גם לא רואה את עצמי כמי שבא להתייפיף על מישהו, אבל אני מרגיש את העול הכבד המונח על כתפיי. אני נמצא עכשיו בעיצומו של חשבון נפש. חסרים בפאזל הפנימי שלי עוד כמה נקודות, כדי שאדע מה נדרש ממני לעשות הלאה. אני לא רוצה לעסוק בזה כרגע, כי יש עוד כמה אלמנטים שישפיעו על החיים שלי בעתיד הקרוב. בעוד כמה ימים אסע עם אישתי לחו"ל לכמה ימים. כבר כמה שנים שלא היינו לבד בחו"ל. זה עשר שנים לנישואים שלנו, ואני חושב שאני צריך לתת לעצמי יותר. זו נסיעה שהיא מאוד חשובה לי.
"אני רוצה שתבין, ושכולם יבינו", מסכם השר כבל. "התלבטות זה חלק מזיכוך. אני רוצה שישמעו את ההתלבטות שלי. זה חלק מלעשות את עצמך טוב יותר. אני לא מפחד מהמחשבות של עצמי. אני מתמודד עם זה, אני מתווכח עם עצמי. יש פה, בהתלבטות הזאת, אלמנטים שמובילים אותך להיות שלם יותר, והשלימות הזאת מובילה אותך לקבל החלטות טובות יותר. ובשביל זה אני שליח ציבור, לקבל הכרעות. לכאן או לכאן".
לפנייה לכתב/ת 
