אין בשורה מפריז
ל-Air אף פעם לא היה תוכן, אבל באלבומם החדש נראה שגם צורה בקושי יש להם. גיא חג'ג' נותן וויינט אחד בלבד
"אין לך תוכן, יש לך צורה. אסתטיקה טהורה", שר גלעד כהנא באלבום האחרון של ג'ירפות. ל-Air אף פעם לא היה תוכן, לא תוכן בעל משקל, בכל אופן. אבל הפעם נראה שגם צורה בקושי יש להם.
Air תמיד שמו את האסתטיקה לפני כל דבר אחר, גם באלבום הזה וגם בקודמיו, והסיבה להצלחה שלהם עד עכשיו הייתה אחת: הנשמה. מאחורי החזות המוזיקלית הקרירה והנוצצת, האסתטית והנקייה ללא-רבב, עמד מנוע מלא נשמה שדחף את הסיטרואן המוזיקלי הזה קדימה במלוא המהירות. עכשיו נדמה שנותרה רק החזות, רק הפח המבהיק שעוטף שאריות עקומות וחיוורות של אותו הפח עצמו. אם הדבר היחיד שנותר הוא "אסתטיקה טהורה", קניית האלבום הזה שוות ערך לקניית ספר ריק רק בגלל שהעטיפה שלו מעוצבת היטב. זה ייראה נפלא על המדף, אבל לא יעשיר את חייכם, לא יגרום לכם לחשוב, ובדיוק כמו בערוץ האופנה, יתנדף מהראש שלכם ברגע שתעבירו ערוץ או תפסיקו את המוזיקה. רק אוויר.
באלבומים הקודמים ניסו Air לשלב את ההשפעות שלהם – איזי ליסנינג מהסיקסטיז, פופ אירופי מהסבנטיז ואלקטרוניקה מוקדמת – עם אלקטרוניקה בת-זמננו, והתוצאה הייתה מוצלחת. באלבום החדש, Air מנסים להישמע בעיקר כמו Air. בצמד הצרפתי היכתה מכת אמנזיה, והם שכחו את כל ההשפעות הנהדרות והעשירות שלהם ונשארו רק עם החיקוי שלהן. במקום לשים לפני ההקלטות דיסק של ז'אן מישל ז'אר או גרשון קינגסלי בשביל ההשראה, נדמה כאילו Air שמעו את האלבומים הקודמים של עצמם וניסו להישמע בערך ככה. אבל הם נושמים אוויר ממוחזר – יותר מדי CO2, לא מספיק חמצן נקי. לא פלא שהמאזינים מפהקים. האינטרנט מלא באלפי עכברי-סינתיסייזרים בייתיים שעושים מוזיקה של Air יותר טוב מ-Air עצמם.
האכזבה, אם כן, קשה. האם השיעמומון הזה מגיע מאותו צמד שפינק אותנו בבלדות נפלאות כמו "All I Need" או "Playground Love"? אותו צמד שרק לפני שלוש שנים הוציא את "Talkie Walkie" - אלבום נפלא ומדויק? אותו צמד שהדליק אותנו עם "Sexy Boy" ו-"Kelly Watch The Stars" באלבום הבכורה? היה לי קשה לבלוע את ההתדרדרות החדה הזו אלמלא שלט אזהרה מקדים ומהבהב – האלבום של שרלוט גינזבורג. האלבום שלה, בו Air הפיקו וניגנו את כל השירים, היה כל כך משעמם, שטוח וחדגוני, שהיה קשה להגיע בו עד סוף השיר השלישי בלי לצבוט את עצמך בניסיון להישאר ער. כבר אז הייתי צריך להבין שמדובר בעוד "Premiere Symptom" (כשם אחד מאלבומיהם) לעייפות החומר של Air.
כדוגמה, הסינגל "Once Upon A Time" הוא שיר פשוט איום, שרק עבודת התופים של טוני אלן – המתופף האגדי של פלה קוטי וממייסדי ז'אנר האפרוביט – מצליחה להציל בקושי. אך זה מעט מדי, מאוחר מדי. Air כבר החריבו את השיר הזה ואת האלבום כולו שנשמע בדיוק כמוהו, עם מוזיקה שתרדים אפילו מעליות. נקודות האור היחידות הן הקטע "Mer du Japon" שמציע קצב מעט יותר מהיר מהנחירות האיטיות של שאר השירים, ו-"One Hell Of A Party", אותו כתב ושר ג'ארוויס קוקר. קוקר אינו בשיאו כאן, אבל אפילו עם טקסט בינוני והגשה קוקרית שגרתית הוא נשמע כמו נינה סימון ליד ההתלחשויות הנחנחיות והישנוניות של הצמד הצרפתי בשאר השירים.
Air חייבים להתחדש וחייבים להפסיק לקחת את עצמם ברצינות כה תהומית. הם תקועים כבר כמה שנים במחשבה שהיצירה שלהם נשגבת וקדושה. אחרת קשה להסביר את הרצינות הדרמטית והמגוחכת בה הם מגישים קלישאה אחר קלישאה, ולא משחררים אף פיסת חיוך או ניסיון לחדש משהו באוזניים, איזה צליל או מנגינה שלא יישמעו כמו עוד שיר סיום למלודרמה קולנועית גרועה מסוף שנות השישים. עד שמישהו ינער אותם, אין בשורה חדשה מפריז. הדיסק הזה יישכח מראשכם בשנייה שהוא ייגמר. כמו אוויר.
Air, Pocket Symphony
