"היפות והאמיצות", או: כך תמצאו אהבה

רווקים ורווקות בני שלושים פלוס, כמה כבוד עושים לנו בעיתונות עם כל הכתבות עלינו. ממש אח"מים הפכנו. אבל אנחנו כבר יודעים שאם אנחנו מופיעים בעיתון סימן שעשינו (או שעשו לנו) משהו רע. מה מסתבר? שגברים בגיל הזה לא סופרים ממטר נשים בגיל הזה ומדביקים להן כינויים מחמיאים בסגנון "מרירות ולחוצות" ושהרווקות כועסות וזועקות על חוסר הצדק החברתי שקיים בעולם הזה. או שאולי זה חוסר צדק של הטבע?

עושה רושם שיש לו בעיה עם נשים, לטבע. מחכה לנו בפינה מאז חווה והנחש והתפוח. גם "בצער תלדי בנים", גם מסדר את הקליט בחוץ במקום בפנים וגם מארגן לנו חשק מיני וליבידו בשמים דווקא כשהגוף מתחיל להכנע לחוקי כוח המשיכה.

מה שמבריח את הגברים , לפי הודאתם, זה הנואשות שנשים משדרות ולא הגיל או השעון הביולוגי. הנואשות המשורטטת על פניהן היא זו שגורמת להם לברוח בזעקות שבר ואימה הישר אל תוך חיקן המתוח והזקור של בנות העשרים, שלפניהן עוד כמה שנים טובות עד שתגענה לחוף הלחוץ והמריר ותיזרקנה גם הן בשאט נפש. עושה רושם שבני ובנות השלושים פלוס צריכים להישלח לטיפול קבוצתי ומיד.

אבל יש קומץ נשים שדווקא די מבסוטיות מזה. סוף סוף נשים מאושרות ושמחות בחלקן, מצאנו אי קטן ובודד של שפיות. האמנם? הן פשוט מעדיפות לנהל רומן עם גברים נשואים אשר מספקים את גופן ועולמן הרגשי. הן זוכות בכיף נטו, בלי כל תכתיבי היומיום המשמימים והלא סקסיים האלה של "תורך להוריד את הזבל". מקבלות את כל הריגוש, בלי המנחוס. נוח להן ככה. נוחות זה שם המשחק. אהבה זה כבר מזמן לא חלק מהמשוואה.

על רתיעתי ממוסד הנישואין כתבתי כבר בעבר במדור. על חוסר רצוני בילדים טרם כתבתי, רק כי מישהי כבר הקדימה אותי. לכאורה, אני במיעוט ולכן מחוץ לתמונה. אז למה אני משתתפת בדיון הזה? כי בדבר אחד אנחנו כן דומים וזה ברצון האנושי באהבה. למרות שאינני מרירה או לחוצה בשום תחום ומשום בחינה ואני לא נושאת עלי שעונים מכל סוג שהוא, מסתבר שגם לי ולאנשים כמוני לא קל עם הרגש החמקמק הזה שנקרא אהבה. הקושי הזה שייך לכולנו, לא משנה מאיזו "עדה" אנחנו. האופציות שלי ושכמותי מצומצמות, בדיוק כמו שלכם, אולי אף יותר. יעלו ויבואו לפנינו "החשודים המיידים":

גברים נשואים: לכאורה מיזוג להיט כי "אין לנו דרישות". פעם כמעט התפתיתי אבל זה פשוט לא בא בחשבון מבחינתי. יש כל-כך הרבה סיבות, אבל דווקא סוגיית המוסר היא לא החשובה מכולן. כשמתאהבים קיים הקטע "הקטן" הזה של הקנאה והרכושנות. יותר מזה, רומן עם גבר נשוי נשמע לי צבוע. אם כבר, צריך לבחון את מוסד הנישואין והבגידה מחדש. עד אז אין לי עניין לעשות למישהו את החיים קלים. ולא, אני לא פולנייה.

בחורים צעירים: יש בחורים שמדליק אותם לנהל רומן (כלומר לשכב) עם אישה בוגרת מהם (נשמע יותר טוב ממבוגרת), סטייל "מיסיס רובינסון". פעם נהגתי לחשוב שהסדר הטבעי של העולם צריך להיות כזה. נשים בוגרות עם גברים צעירים. הליבידו של שניהם מתאים בול, החום האימהי של הנשים מתאים לצורך שלהם בו. זה יכול להיות אידיאלי, אבל האידיליה בדרך כלל מתנפצת כשהילדים האלה ירצו פתאום ילדים משל עצמם. באופן אישי אני לא מוצאת בהם עניין אם זה כל העניין שלהם בי. 

גרושים עם ילדים: קבוצה זו דווקא יכלה להתאים, אבל מניסיוני רובם מחפשים פרק ב'. הכל, כולל הכל. ורווקים בגילאי השלושים שיושבים על הגדר לא ממש מתאימים, כי בסוף גם הם נוטים ליישר קו עם הנורמות.

גברים כמוני: אאוריקה! גברים האוחזים בהשקפת חיים דומה לשלי מבחינה זוגית (וגם מבחינות אחרות, כי הרי מכנה משותף חייב שיהיה). אבל מה? גברים כאלה בקושי קיימים, לפחות לא בארץ הפאמיליארית שלנו. מהתרשמותי הם קיימים יותר בחו"ל. שאהגר? אולי לונדון כן מחכה לי?

האם שכחתי קבוצה מסויימת? עושה רושם שכיסיתי את כולן. בעצם כן שכחתי מישהו. ואני לא מתכוונת לחייזרים. בן אדם. זו ההגדרה ואותו שכחתי. מישהו שיראה מבעד לכל הפחדים והקליפות והמגירות את הגרעין המתוק שבפנים. אבל מה נעשה עם הרומן הרומנטי הזה? עם ההערה הסרקסטית שמתגלגלת לנו בזווית הפה? אנחנו רוצים משהו תכליתי,רצוי עם בשר, בבקשה.

ההצעה שלי אולי תשמע פשטנית ונאיבית, אבל היא היחידה ההגיונית בעיני: מרירות לא רק שמבריחה אנשים, היא גם מקמטת את הפנים. במקום להיות "מרירות ולחוצות", נהפוך להיות "היפות והאמיצות". להגדרה הזו אני מכניסה את שני המינים והמשמעות שלה היא למצוא אושר, סיפוק, שמחה ואהבה בחיים גם ללא בן או בת זוג. להינות מהחיים בסולו. ברור שזה אפשרי ובינינו, אין ברירה אחרת. הכלל די פשוט, מאוד חשוב וגם עובד: דומה נמשך לדומה. כלומר שאם את מאושרת ללא בן זוג, את תמשכי לתוך חייך גבר מאושר (ללא בת זוג) ולהיפך.

ניפגש בשמחות.