קבלו מבזק: חופשה עם ילדים זו לא חופשה

כשהייתי בהיריון עם הגדול שלי (לפני כ-7 שנים), רציתי נורא לנסוע לתאילנד וזה לא התאפשר בגלל "המצב" בו הייתי נתונה. החלטנו, אני ובעלי, שניסע אחרי הלידה. מיותר יהיה לציין שהסביבה הביעה מצד אחת את מורת רוחה מהרעיון המזעזע של נטישת העולל הקטן (בזו הלשון ממש) ומצד שני העלתה ספיקות בנוגע ליישום הרעיון שבאו בדמות משפטים כגון: "אתם רוצים לנסוע לתאילנד? אין בעיה, חכמים גדולים, נדבר אחרי שהילד ייוולד".

הלידה הייתה מתוכננת לחודש יוני והעונה בתאילנד מתחילה בספטמבר-אוקטובר – כמה נפלא, מבחינת הזמנים הכול מסתדר. עשינו בירורים, דיברנו עם כמה יוצאי תאילנד, תיאמנו עם הסבתא שגם לה היו כמה ספיקות משלה והזמנו כרטיסים. כל שנותר היה ללדת תינוק בריא ולספור את הימים עד לנסיעה. במהלך הזמן שנותר עד ללידה דאגתי לספר לעצמי ולעולל העוברי לפחות פעם ביום שאמא נוסעת לתאילנד בספטמבר – סוג של הכנה נפשית.

הגדול נולד בשעה טובה שבוע לפני הזמן במשקל 2.980 ק"ג. אחרי חודש החלטנו שצריך לעשות טסט קטן בכדי לבדוק האם אנו יכולים לעמוד בלעזוב את העולל לשבועיים ונסענו לסופ"ש בקפריסין.

להגיד לכם שסבלנו? לא.

נכון, קצת התגעגענו ליבחוש הקטן הזה שהצליח בחודש אחד בלבד להפוך לנו את החיים, אבל יותר התלהבנו מלהיות אחד עם השני לבד (יש פה סתירה תחבירית אבל היא הכרחית), מהעובדה שישנים שני לילות רצופים ללא הפרעות, שלא צריך לקום מוקדם בבוקר ושלא צריך לאכול בהתאם ללוחות זמנים של היבחוש (כי רק אחרי שהוא מסיים לאכול, כולל גרפס, אתה יכול לשבת לאכול. זה לא עובד אחרת).

מירב עם יהונתן (מימין, 6.5) ומייקי (4.5). גדלו בריאים ומאושרים, בכל זאת

בגיל ארבעה חודשים, מצוידים בתובנה המנחה והמנחמת שבגיל הזה כל מה שהם צריכים זה חום ואהבה, בקבוק כל כמה שעות ומישהו שיחליף להם חיתולים ובקריאות "וואלה, הם נוסעים" מצד הספקנים, הפקדנו את "הגדול" בידיה המנוסות והאוהבות של סבתא וטסנו לעבר החופשה הארוכה הראשונה שלנו בתור הורים. כמובן שהילד צרח במשך 3 שעות כמחאה על זה שהוא עם אישה אחרת מזו שהוא מכיר בד"כ, אבל בבוקר הוא קם עם חיוך לתוך שגרת יומו החדשה למשך השבועיים הקרובים.

כמה טוב היה לנו

אני לא אלאה אתכם בכמה טוב היה לנו כי אם רק במסקנות שהתקבלו בחופשה ההיא תוך כדי צפייה בזוגות נופשים אחרים

 שהיו עם ילדים: הראשונה והחשובה ביותר היא שחופשה עם ילדים זו לא חופשה. זה סוג של חופשה אבל זו לא חופשה אמיתית. השנייה היא שאנחנו היינו קודם! כל אחד כאינדיבידואל ואנחנו כזוג שצריך את זמן האיכות הזה. מרבית ההורים נוטים לשכוח את העובדה החשובה הזו.

במהלך השנים והחופשות נוספו להן עוד מסקנות מנחות כגון: הילדים לא הולכים לשום מקום, הם איתנו לכל החיים והם יחכו לנו כשנחזור מלאי אנרגיות ורוויי סקס ושינה. מסקנה נוספת היא שכמו שצריך לפעמים חופש מהבן זוג, צריך גם חופש מהילדים. זה נורא בריא ומומלץ להתגעגע אליהם (ולא, לא מדובר על געגועים של סיום יום עבודה שאתה רץ הביתה לראות אותם. זה לא נחשב).

אז נכון, ככל שהם גדלים זה נהיה מורכב יותר כי אז מתמודדים עם משפטי המחץ קורעי הלב – "אבל למה אני לא יכול לבוא איתכם, אני אהיה ילד טוב" או "אני לא אוהב אותך יותר". נכון זה קשה, אבל שום נזק לטווח הארוך לא נגרם לילדים כשאבא ואמא נוסעים בלעדיהם לחופשה וחוץ מזה עשר דקות אחרי שחוזרים והילדים מחרבים את עטיפות המתנות שהם קיבלו, מתחיל תהליך השכחה המבורך של העובדה שאבא ואמא לא היו פה.

אני לא כזו אגואיסטית

מכיוון שאני לא אמא כזו אגואיסטית ואנוכית ומכיוון שאני מודעת לעובדה שגם הילדים צריכים חופש, פעמיים בשנה המשפחה נוסעת למקום היחיד בו השילוב של ילדים וחופשה עובד יחסית טוב – סיני. יותר מדויק יהיה להגיד חושה בסיני, והכי מדויק זה חושה על הים בסיני. במקרה הזה, כהורה עייף המשווע למנוחה, אתה לא צריך לזוז ממקום מרבצך ב"מרפסת" החושה ואתה יכול לנוח בעודך מתבונן בהנאה בצאצאייך משתובבים להם בשפת הים. אין לאיפה ללכת חוץ מלמסעדה לאכול וכמעט ולא תשמע את הילדים מתלוננים שמשעמם להם. מושלם.

תעשו טובה לעצמכם וסעו לחופשה בלי הילדים. לפני חודש נסעה אחת מחברותי לשבוע עם בעלה בפעם הראשונה מאז שנולד ילדם בן השנתיים (סוג של שערורייה במונחים שלי). היא לא מפסיקה להודות לי ולתהות למה הם לא עשו את זה קודם. באמת למה?