קמחא דפסחא

"על פי נתוני בנק ישראל: קיצוץ קצבאות הילדים פגע מאוד במגזר החרדי והעמיק בו את העוני", זעקה כותרת העמוד הראשון של ביטאון אגודת-ישראל, "המודיע", ביום שישי האחרון. בצמוד הופיעה כתבה נוספת המתריעה בשם "ועד הרבנים לענייני צדקה בארץ הקודש": "באלפי בתים עדיין אין צרכי חג מינימליים!". ועד הרבנים הפציר בקוראים להמשיך ולתרום "למען מגבית קמחא דפסחא "עבור אלפי משפחות עניות ואומללות".

בכתבה דווח על היקף תרומות אדיר, אך למרות זאת, "נמסר מגדולי התורה וההוראה, על גל פניות חסר תקדים שהגיעו לשולחנם מעוד אלפי משפחות שאינן עומדות בנטל ההוצאות האדיר של החג". סמיכות הכתבות לא התיימרה אפילו להסתיר את ההקשר המתבקש. בכתבה הראשונה, צוטט חבר הכנסת יעקב ליצמן כשהוא מדגיש עד כמה היה "צודק המאבק להשבת קצבאות הילדים שנעשקו". האשמה המיידית שלו היא הממשלה, שאימצה "מדיניות שנועדה לפגוע בציבור החרדי בעבר, וזו גם המדיניות גם היום".  

החלוקה במאה שערים (צילומים: דודי ועקנין)

בשטח, רואים איך דברי ח"כ ליצמן משקפים את המציאות. ביום רביעי, לקראת ליל הסדר, נסגר רחוב אבינועם ילין שבשכונת מאה שערים בירושלים משני צדדיו. בשטח מגודר הציב מפעל החסד "עונג שבת ויום טוב" ערימות של ארגזים מלאים במוצרי מזון בסיסיים. ליתר דיוק: מעל 1,200 טון ירקות ופירות, 10 טון מצות, 65 טון בשר בקר, 66 אלף תבניות ביצים, אלפי בקבוקי יין, מיץ ענבים ושמן זית. לעבודת החלוקה של קמחא דפסחא התנדבו כ-100 אברכים ובחורי-ישיבות. את אומדן הכמויות מגלה שמעון (שם בדוי), פעיל בארגון אשר היתנה את השיחה עם ynet בכך ששמו לא יוזכר בכתבה.

בהמשך, מתברר שכל נתון מספרי שהוא מציין, מדהים מקודמו. "הפרויקט פועל 36 שנה ובכל שנה מתווספות 400-800 משפחות. משפחה ממוצעת בציבור החרדי, שזה בסביבות 10 ילדים, מקבלת כאן סל בשווי של 1,500 שקל. לנו זה עולה 1,500, מי שקונה את זה לבד ישלם על זה 2,000 שקל. השנה חילקנו קמחא דפסחא לכ-18 אלף משפחות, שזה משהו כמו בין 90 ל-100 אלף נפשות", אומר שמעון. הוא מציין שהתרומות לקמחא דפסחא מגיעות מחו"ל, בעיקר מתורמים מארה"ב ואירופה. גם האנשים שהגיעו לנקודת החלוקה בירושלים היו מודעים לכך (במקביל יש עוד שלוש תחנות של חלוקה בערים בני-ברק, אשדוד ובית-שמש).

1200 טון ארזי פירות וירקות

אברך המשי שחילק את המספרים הסידוריים לפני הכניסה לתור לא ידע להסביר למה התרומות מגיעות מבחוץ, אבל על פי משה, "שם החיים יותר טובים. בכל בית כנסת יש עשיר, ובארץ פחות רואים עשירים בקנה מידה עולמי כמותם. הם תורמים כדי להראות את המעורבות שלהם". לדברי איש תקשורת חרדי שעבר במקום, "בארץ הכסף הגדול של התרומות לא מגיע מהעשירים, אלא בעיקר מהתרומות הצנועות של ח"י שקלים".

עוני זה אידיאל ביהדות?

בבת עינה של החברה החרדית היא המשפחה ברוכת הילדים. שיחה בעניין הכסף הדרוש לקיום משפחה גדולה, נחשבת כטאבו מוחלט בזירה החרדית. אבל האם החברה החרדית שואפת לשמר את עונייה? "זה לא האידיאל ביהדות", משיב משה, אשר הגיע לנקודת החלוקה מערי הלוויין החרדיות שבאזור ירושלים. דבורה ממקור ברוך, מסבירה ש"מה שה' אומר חייבים לעשות. משפחה אצלנו שמחה בכל הילדים. קופצים משמחה. כל אחד הוא נכס". לדעתה, על רכוש אפשר להתפשר כי "לא כל אחד צריך אופניים או חדר לבד. לנו יש זוג אופניים אחד", היא אומרת, "ואנחנו עושים תורנות בינינו".

טון דיבורו של שמעון לעומת משה ודבורה, הופך תקיף יותר כאשר הוא נדרש לנושא. "כמה שיותר ילדים זה יותר ברכה. החילוני יודע להחזיק רק ילד וכלב", הוא פותח בטענה האולטימטיבית. הוא לעומת החילוני, "לא רוצה את הכסף בשביל לעשות חיים בעולם. ברוך ה' הילדים שלי לא מסתכלים כמה כסף יש והביטוח הלאומי לא יקבע לי כמה ילדים יהיו לי".

שמעון מודה עם זאת ש"בטח שקשה" מאז הקיצוץ בקצבאות הילדים. "לא כל בן אדם יכול להתפרנס מ-1,500 שקל בחודש מהמשכורת בכולל. אבל אחד עוזר לשני", ומנגד הוא טוען ש"בחוג החילוני אחד בועט בשני". "יש לי משפחה חילונית, אני יודע על מה אני מדבר. אני מכיר את החילונים עד לפה", הוא מסמן באצבעו מעל המצח. את זעמו על הקיצוץ האגרסיבי שחוותה החברה החרדית בשנתיים האחרונות, הוא מפנה כלפי החילונים, שאחראים לכך. "אני לא הולך לקולנוע, ואין לי וידאו וכל השטויות שעולות הון תועפות", הוא מכריז בגאווה לא מוסתרת, "הוא (החילוני) צריך לצאת למסעדה כדי לאכול עם אשתו".

לדבריו, כשהוא יושב עם אשתו סביב השולחן יחד עם הילדים בשבת, "אנחנו כמו מלך ומלכה. אנחנו יושבים 4 שעות ליד השולחן ולא עושים כלום, לי יש ילדים שחינכתי אותם". ככל שמתגלגלים דבריו, כך הדימוי שלו על הילד החילוני הופך לגרוע יותר: "ילד דתי קם בשבת בבוקר, מתלבש והולך לבית הכנסת. ילד חילוני קם, ישר-אמא: איפה הכדור. אחר כך נותנים בעיטה בכדור. מייד, אמא אני רעב. אין אוכל, אחח, הילד מוציא קללה בצד". האם יכול להיות שכולם כאלה? "רובם לא, אבל יש", הוא מסייג.

מה ההבדל בין נזקק חילוני לחרדי?

בארגון "פעמונים" מעדיפים שיטה אחרת של חסד. את הארגון הקימו אוריאל לדרברג מבית-אל, יעקב פרידמן מבני ברק ויעקב יעקובוביץ', ואיתם יושבים בהנהלה גם חילונים. הארגון אינו משתייך למגזר מסוים ולדרברג מבקש להדגיש ש"מדובר בארגון ישראלי". הרעיון להקימו עלה לפני 10 שנים כשסייעו למשפחה מפרדס-כץ. "מדובר באלמנה חילונית, בעלה מת ממנת יתר והיא הייתה ממש במצב נואש. אחרי שלושה חודשים ראינו שהאישה חוזרת לאותן הבעיות בדיוק והכסף לא פותר כלום. התחלנו לנסות לתת לה סיוע משמעותי יותר וללמד אותה ניהול תקציב וסדרי עדיפויות", משחזר לדרברג.

מתוך סיוע למשפחה הזו נולד אצל השלושה הרעיון להקים ארגון שיציע מלווים שייעצו למשפחות הסובלות ממצוקה כלכלית, כיצד עליהם לנהל כלכלת חיים נכונה יותר. הארגון אף החליט שעדיף להצמיד לכל משפחה מלווה המגיע מרקע תרבותי וחברתי, הזהה למושא העזרה. מאז אותה משפחה, התרחב הארגון לכדי 35 סניפים ו-600 מתנדבים.

"פעמונים" פועל במסגרת מצומצמת בקרב הציבור החרדי, כי "יש שם הרבה מאוד ארגונים שעוזרים. הוא ציבור עני אבל מאוד עוזר לעצמו ויש שם עזרה הדדית". לדבריו, ההבדל בין הנזקק החרדי לחילוני, הוא בכך ש"אדם שהוא לא חרדי, הוא חייב עכשיו איזה חוב דחוף של 2,000 שקל, אין לו למי לפנות. אין גוף שיכול לתת לו דבר כזה. בציבור החרדי יש עשרות גופים שיכולים לתת לו". הוא מעלה השערה שאולי אחת הבעיות המשמרות את הציבור החרדי במעגל העוני היא דווקא בשל "עודף זמינות לכסף של גמ"ח". "כשהולכים לבנק מקבלים הלוואה בהתאם לביטחונות שהלווה מציג", הוא אומר, "בציבור החרדי אדם שלא עובד יכול להגיע לעשרות אלפי דולרים של חובות".

- איך מגיעים לכאלו סכומים?

- "בקלות", הוא עונה.

במגזר החרדי פועלים מאות מפעלי חסד שונים. פעילות כולם הגיעה לשיא לקראת הפסח, בפרוייקט הקמחא דפסחא.